את הצד הערבי, ביום שבו הובסו היהודים בקרב הקסטל, תיאר בזיכרונותיו מקורבו של עבד אל-קאדר, בהג'ת אבו ע'רביה: "בבוקר יום חמישי, 8 באפריל, בא אלי שליח והאיץ בי למהר ולהציל את עבד אל-קאדר הנצור בקסטל. הייתי בהלם. התארגנתי מיד ונתתי הוראות לאנשיי במוסררה ובסַעד סַעיד להיות בכוננות מלאה ולא לעזוב בשום מקרה את עמדותיהם. אספתי שלושים מטובי הלוחמים בבאב א-סאהרה (שער הורדוס) ולקחתי שני מקלעי בראונינג וארבע מקלעים מסוג ברן. פניתי לרופא, ד"ר מהדי אל חוסייני, ואשתו, ולעוד אח שעבד במרפאה שלהם. הם לבשו חלוקים לבנים וקשרו סרטים של סמל הסהר האדום על זרועותיהם, וביקשתי מהם לבוא איתי לקסטל.

"עליתי על משוריין שלקחתי יום קודם מכמאל עריקאת, ועוד משאית. בניתי את התוכנית שלי על היכרות טובה של סביבות הקסטל, עוד מימי נעוריי בבית הספר ובתנועת הצופים הערבית. החלטתי להגיע לקסטל מכיוון צפון, מן הכפרים בידו ובית סוריק. בדרך זאת אפשר להגיע מהר, בכלי רכב ולנצל יתרון של הפתעה מול היהודים בקסטל, שכן כל שאר הכוחות הגיעו מדרום, מכיוון עין כרם, בדרך משובשת, שאותה ניתן לעבור רק בג'יפים.

"יצאנו מירושלים בערך בעשר, עוד היו איתי הקצינים שפיק נשאשיבי, מהמשמר של שער הורדוס; יחיא זוואווי; שייח' אידריס אל-בכרי; נהג המשוריין עלי אבו ע'נאם, ואחרים. הגענו לכפר בידו ושקלתי אפשרות לנסוע בדרך סמוכה ליישוב היהודי, מעלה החמישה, כי נסענו במשוריין יהודי,¹ וחשבתי שאוכל בעזרתו לעבור בין הכוחות היהודים בלי שיחשדו בי, כך להגיע ישירות לכביש ירושלים-יפו, וממנו לעלות לקסטל. האנשים שלי חשבו שזה הימור מסוכן, והמשכנו לבית סוריק. משם התנועה ברכב היא בלתי אפשרית, והתחלנו לנוע ברגל בליווי צעירים מבית סוריק.

"עם תחילת הדרך התקרב אלינו מישהו וצעק שיהודים תוקפים את נבי סמואל, אחרי שתקפו את בית איקסא. נבי סמואל היא נקודה אסטרטגית שחשיבותה עולה אפילו על זו של הקסטל. ללא עיכוב עלינו שוב על המשוריין ועל המשאית, ופנינו אל עבר נבי סמואל. בנבי סמואל לא מצאנו שום התקפה יהודית ולא לוחמים, מלבד כמה מתושבי בית איקסא שסיפרו כי היהודים תקפו את הכפר ופו צצו בו בתים רבים, אבל התושבים הצליחו להדוף אותם. לכן פנינו חזרה ברגל לכיוון הקסטל.

"אנשי בית סוריק הזהירו אותנו מפני אש כבדה של היהודים ממרומי הקסטל, אבל אנחנו השתמשו בחיפוי של מקלעים והתקדמנו מצפון לקסטל, והיהודים היו כנראה מופתעים, כי ההתקפה העיקרית על עמדותיהם באה מכיוון דרום. התקיפה שלנו מצפון חסמה את יכולת היהודים להחיש תגבורת לקסטל ממזרח וממערב, והעמידה את הכוחות שלהם בקסטל באש צולבת מדרום ומצפון. הם התחילו לסגת מערבה, דרך השטח המיוער במורדות הקסטל, ושם הם היו חשופים לאש שלנו. רבים מהם נהרגו, וככל שהתקדמנו לעבר הפסגה, דרך אותו שטח מיוער, ראינו יותר ויותר גופות הרוגים שלהם. הרוגים יהודים נוספים מצאנו בפסגת ההר. בעמדה אחת היו אחת-עשרה גופות ופצוע אחד. הרופא ד"ר מהדי עבד אל-האדר אל-חוסייני ניסה לטפל בו, אך ללא הצלחה, והוא מת. בפסגת ההר פגשנו את התוקפים מדרום. ראיתי ביניהם את ידידי מוחמד עאדל א-נג'אר ואת אנשיו משכונת ואדי ג'וז. התמלאנו שמחה על שהקסטל שוב בידינו. אבדותינו היו מעטות, ואילו גופות האויב היו פזורות בכל עבר."

בארבע אחרי הצהריים מצאו הערבים את גופתו של עבד אל-קאדר. אבו ע'רְביה: "ישבתי נדהם ואבל על האדמה וחשבתי מה יהיה עכשיו? פקדתי על אנשי שלא ילכו לראות את גופת המפקד, מפני שדאגתי למורל שלהם. נשארתי כך זמן מה עם מוחמד עאדל א-נגאר לצִדי, שנינו מוקפים באנשינו. מוכה צער ויגון חשבתי שנשקף לנו עתיד שחור משחור. נשארנו חלשים אחרי הקרב הקשה הזה, שבו נחתמו חיי האומץ וההקרבה של המנהיג והמפקד על הגנת המולדת הקדושה. איבדנו אישיות גדולה. איבדנו את עמוד התווך של לוחמי הג'יהאד הקדוש, ולוחמי פלשתין כולה. נותר חלל ריק. בכינו על פלשתין כאשר בכינו עליךָ בקסטל. אמרת לי פעם שהם יעברו רק על גופתנו והנה קיימת את נדרך. הם לא עברו בקסטל אלא על גופך המת. נבטיח לך שנשחרר את פלשתין כמו ששחררנו את הקסטל היום".²

באותו יום, שלוש אחרי הצהריים (8 באפריל, אחרי התבוסה) שלח מפקד מבצע "נחשון", שמעון אבידן, למפקד חטיבת "עציוני" הירושלמית, שאלתיאל, מברק-שאלה-נזיפה: "האם אתה פקדת על השיירה לא לצאת?"³ ברבע לחמש הודיע יוסף טבנקין לאבידן במברק שהכביש סגור בגלל אובדן הקסטל, ושאי-אפשר להוציא את השיירה מירושלים.⁴ קצין המודיעין של אבידן, זרובבל ארבל, שחג מעל לקסטל במטוס, דיווח שראה מאות ערבים בכפר.⁵ בארבע וחצי הודיע אבידן לידין במכשיר-הקשר: "הקסטל נכבש בידי חמש מאות איש. אבוא אליך היום להסביר הכול,"⁶ ובשעה שש בערב ביקש אבידן במברק מידין לבוא אליו לנען.⁷ אף-על-פי-כן פקד אבידן על טבנקין בשש ורבע להביא מיד את השיירה מירושלים לקריית-ענבים, ומשם לשלוח אותה לשפלה בחסות החשכה, ולאבטח את קטע הכביש שליד הקסטל. "אתה אחראי לביצוע," כתוב במברקו.⁸

לימים אמר אבידן: "לא עלה על דעתי שהערבים יתקפו כך את הקסטל, כדי לחלץ גופה. לא היה מקרה דומה. לא הבאנו בחשבון התקפה המונית. חשבתי שהם יתמוטטו בגלל מותו של עבד אל-קאדר, אבל הם יצאו להתקפת שיגעון."⁹

טבנקין שלח משוריינים לסביבות הקסטל, וצוותיהם אספו נפגעים ממקומות שהערבים לא הגיעו אליהם. הערבים שלטו באש על כל השטח. דוד אלעזר, שנשלח לקסטל עם שני משוריינים, לחלץ נפגעים, סיפר שהוא ניסה לכבוש גבעה, ונסוג. כמה מפקודיו נפגעו, והוא אסף כמה מהנסוגים, הביא אותם לקריית ענבים וחזר לסביבות הקסטל, אבל "הערבים ניצלו את היעדר המשוריינים, פשטו על השטח ורצחו את הנותרים."¹⁰ פקודו, יגאל נאור, אמר: "הערבים הרגו פצועים. אנחנו עשינו רק 'נגלה' (סיבוב) אחת, אספנו חמש גוויות, ירו עלינו וחזרנו לקריית ענבים."¹¹ גבריאל (גברוש) רפופורט, שהיה בצוות אחר, סיפר: "התמונה שהתגלתה הייתה מחרידה... הערבים הספיקו לבתר גופות של הלוחמים, שהיו פזורות במורדות ההר, ולהתעלל בהן. הוכינו בתדהמה... ראינו שאיננו יכולים לעשות דבר, חזרנו למטה בקריית ענבים. רק למחרת, אחרי שכבשנו את הקסטל, העמסנו אותן על מכוניות,"¹² סביר להניח שפצועים שכבו במקומות-סתר; סביר להניח שאלעזר, רפופורט ופקודיהם, לא חיפשו אותם, ושאחר-כך מצאו אותם הערבים ורצחו אותם. יש להניח שאחרים מתו מאיבוד דם, נראה שה"תדהמה" הייתה בעצם הלם קרב.

על-פי דיווח של הש"י, כשנודע לערבים דבר מותו של עבד אל קאדר, "גברה שנאת הלוחמים לאויבים שנמלטו... הם רדפו את הנמלטים והרגו חמישים מהם, וזאת נוסף לאלה שנהרגו בקרב."¹³

יעקב סלמן, סגנו של גזית, היה אחר האחרונים שירדו מההר. יחד עם לוחמים אחדים הגיע לבית הנוטרים שבנחלת יצחק, ומשם נסוג אתם למעלה החמישה, ואז הגיע אליו רץ והביא לו פקודה, להתייצב בפני טבנקין בבית פפרמן. בחדרו של טבנקין ישבו אחדים מאנשי מטהו. הרי סיפורו של סלמן: "אמרתי לו (ליוסף טבנקין), 'למה עשית לנו את זה? אנשים נהרגו ואתה לא שלחת תגבורת. למה הונית אותנו? אספקה לא שלחת, לפינוי לא דאגת.' טבנקין גמגם, והאחרים שתקו."¹⁴

קטע מדין-וחשבון שקיבל ראש הש"י הירושלמי, יצחק לוי, ב-8 באפריל על הלכי הרוח בירושלים הערבית אחרי מות המפקד: "ייאוש, ייאוש בבקעה ובקטמון. קסטל נראה כניצחון והיו תרועות מלחמה. (עתה) מצב הרוח ירוד. קריאות: אין אנו מסוגלים לנצח. ניכנע." לוי דיווח לראש הש"י הארצי, איסר בארי, על הלך הרוחות ברחוב הערבי: "מותו של המפקד הִשרה אבל גדול. הדיכאון רב. מלבדו נפצעו כמאל עריקאת ואברהים אבף-דיה, מפקד קטמון, וכמה קצינים עירקים. עתה העת להכות." בארי דיווח לידין: "על הקסטל נמצאים שבע מאות ערבים, בפיקוד חסן סלאמה, והמורל שלהם ירוד, עקב מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני."¹⁵

ממרפסת בית פפרמן ראה טבנקין את מסדר הניצחון והאבל של הערבים על הקסטל. "אנשי המטה הביטו בי וחיכו להחלטתי," סיפר טבנקין. "נפילת הקסטל הייתה כישלון גדול. כבשנו כפר, והאויב כבש אותו בחזרה מידנו. זה רגע מבחן. ברגע כזה אין למפקד במי להיעזר אלא בעצמו. פקדתי על קצין המבצעים, רעננה, להחזיר את היחידות שיצאו לאבטח את השיירה בשער-הגיא, ועל עמוס חורב להכין את השיירה לנסיעה למחר. הודעתי לשאלתיאל שלא ירשה בשום אופן לאנשי 'ארזה' לסגת לירושלים." במכשיר הקשר ביקש טבנקין מאבידן לשלוח מחולדה מיד לקריית ענבים את חיים פוזננסקי (פוזה) ופלוגתו. מתל אביב התערב ידין בשיחה:

"יוספ'לה, עלה מיד וכבוש את הקסטל שנית." ידין העריך שיש לפלמ"ח די כוחות בגזרת הקסטל לתקוף את הכפר, ולפורר, ואולי להשמיד, את רוב הכוח הערבי של מרחב ירושלים שנקלע בקסטל לשטח-הריגה אפשרי. אבל טבנקין סירב: "אולי תגיד לי איך אעשה זאת?" אמר לידין. "אין לי כוחות, אני יכול לרכז בקריית ענבים שלושים איש לכל היותר, ואני רואה, במשקפת, כשש מאות לוחמי אויב."

ידין לא האמין לטבנקין. הוא סבר שאפשר להחזיר במהירות לקריית ענבים רבים ממאבטחי הכביש, ושאין צורך בלוחמים רבים כדי להלום בערבים בהפתעה, בעודם חוגגים את ניצחונם; די ביחידה אחת שתתנפל על העומדים במסדר. "זאת חובה," אמר לו ידין. "עלה וכבוש את הקסטל מיד!"

טבנקין: "אני, בכוח העומד לרשותי, לא אעלה לכבוש את הקסטל. אין סיבה להרוג את האנשים על הקסטל. אם אתה רוצה הרוגים, אפשר להרוג אותם בתל אביב."

בוויכוח בין האסכולות ב"הגנה", ובשיחותיו עם בן-גוריון עד אז, צידד ידין בפלמ"ח; עתה סירב מפקד בכיר בפלמ"ח למלא את פקודתו ברגע מכריע. את השיחה ההיא לא שכח ידין ימים רבים, אולי כל ימי חייו. שמעון אבידן אמר, אחרי שנים, שטבנקין צדק בהערכת המצב הצבאי. הכוחות שעמדו לרשותו ודאי שלא היו מצליחים לכבוש את הקסטל, "ואף-על-פי-כן," אמר אבידן, "היה על יוספ'לה, כחייל, למלא את הפקודה". ידין שתק בזעם. טבנקין האזין למכשיר הקשר ולא שמע דבר. מחולדה השמיע את קולו עוזרו הבכיר של ידין, משה בר-תקווה (מונדק), קצין המבצעים של "נחשון": "יוספ'לה, אם אתה לא מסכים לכבוש את הקסטל, אולי תעביר אתה שיירה מירושלים לשפלה?"

טבנקין: "אולי תגיד לי, מונדק, איך מעבירים שיירה, כאשר בקסטל חונים שש מאות עד שמונה מאות ערבים?"

בר-תקווה: "פה לא בית-ספר לטקטיקה. נותנים לך הוראה, בצע אותה!"

טבנקין: "אני לא אבצע. לא אעביר שום שיירה."

שוב דמם המכשיר לכמה רגעים, ואז נשמע קולו של נציג הפלמ"ח במפקדת "נחשון", איתיאל עמיחי: "יוספ'לה, מה אתה חושב לעשות?"

¹⁶ טבנקין: "אני מחכה ל'ידיד'.¹⁷ כל הכוחות בדרך אלי מן המשלטים שבבאב אל-ואד. כאשר הוא והם יגיעו, אנסה לכבוש את הקסטל ולהעביר שיירה."

ידין, אבידן ובר-תקווה לא אישרו ולא דחו את התוכנית הזאת. הם המשיכו לשתוק. רק עמיחי אמר "שלום" לטבנקין בסיום השיחה. מפקדיו קיוו שהוא ימלא את הבטחתו, ובמברק ששלח בר-תקווה לידין ולשאלתיאל כתוב: "הלילה נבקר את הקסטל. הקסטל יהיה בידנו. אני חוזר, הקסטל יהיה בידנו."¹⁸ ידין, מודאג, בגלל סירוב הפקודה של טבנקין, שלח לאבידן מברק: "מגיע אליך," ונסע מתל אביב לחולדה.¹⁹

מסתבר שטבנקין שלח לידין מברק נוסף שלא הועבר לתעודתו: "מה המחיר שאתה משלם?" נתן שחם שהיה אז קצין תורן במטה הפלמ"ח בתל אביב, גנז את המברק.²⁰

בדרך למקלחת, בקיבוץ מעלה החמישה, פגש טבנקין קרובת משפחה שלו, עם בנה, ילד בן חמש. "זה המפקד שינצח את הערבים," אמרה האם לילד. אחרי המקלחת תכננו טבנקין ורעננה את ההתקפה, וטבנקין פקד על עמוס חורב להכין את השיירה בירושלים לנסיעה, ועל עוזי נרקיס להכין את הלוחמים להתקפה.²¹ בו בזמן תיאמו דוד שאלתיאל; מפקד גדוד "מוריה" זלמן מרט, ואיש "הפורמנים" אברי אלעד, עם מפקדי אצ"ל ולח"י הירושלמים, את ההתקפה המקבילה על הכפר דיר-יאסין, שחלש על הדרך בין עין כרם לקסטל, כדי לרתק את הכוחות הערביים ולהקל על טבנקין ופקודיו. באחת-עשרה בלילה דיווחו, הסוכן היהודי בצד הערבי, ישראל נתח, ושותפו הערבי, מחמוד אל-חוסייני (בן-דודו של עבד אל-קאדר), למפעיל שלהם, איש הש"י, שרוב כובשי הקסטל הסתלקו ממנו. המפעיל אמר להם שלקראת הבוקר יתקפו אנשי הפלמ"ח את הקסטל, ואנשי אצ"ל ולח"י יתקפו את דיר-יאסין.²²

בפקודת המבצע שניסחו טבנקין ורעננה, מתואר מצבם של התוקפים והמותקפים.

"כוחות אויב: שבע מאות לוחמים על הקסטל, בפיקוד חסן סלאמה, עייפים לאחר קרב של לילה ויום, ומדוכאים בגלל מות עבד אל-קאדר אל-חוסייני.

"כוחותינו: שבע מחלקות (קריית-ענבים). שתיים מסתערות, השאר ברתק ורזרבה. האנשים היו שני לילות ויום בבאב אל-ואד. עייפות רבה."²³

1. נלקח שלל בקרב שיירת נבי דניאל (28-27 במארס).
2. דני רובינשטיין, שם עמ' 204-202.
3. א"צ, תיקי נחשון.
4. שם, שם.
5. מישאל מזרחי, שם, עמ' 123.
6. א"צ, תיקי נחשון.
7. שם, שם.
8. שם, שם.
9. ראון עם שמעון אבידן.
10. א"צ, עדות מס' 89 של דוד אלעזר.
11. ראיון עם יגאל נאור.
12. גבריאל רפופורט אצל מישאל מזרחי, קסטל, עמ' 164; ראיון עם גבריאל רפופורט.
13. א"צ, הגרסה הערבית.
14. ראיון עם יעקב סלמן.
15. א"צ, הלך-הרוח בין הערבים.
16.
17. הכוונה ללילה. כינוי שתבע הקצין הבריטי אורד ויינגייט, שהניח את היסוד ללוחמה הזעירה בארגון ה"הגנה" עשר שנים לפני כן.
18. א"צ, יומן נחשון, מאת אמון אל נחשון, 8 באפריל 1948, שעה 16:50; א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין, ועדות מס' 59 של אליהו סלע; "מבצע נחשון", מערכות, נ"ה עמ' 37; ראיונות עם יוסף טבנקין; שמעון אבידן; משה בר-תקווה; יגאל ידין; אליהו סלע; יצחק לוי. הערות לפרק זה.
19. א"צ, יומן נחשון, מידין לנחשון, 8 באפריל 1948, שעה 17:10.
20. צביקה דרור, "הראל", הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 91
21. א"צ, עדות מס' 54, יוסף טבנקין, ועדות מס' 59 ושל אליהו סלע; ראיון עם יוסף טבנקין.
22. ראיון עם ישראל נתח.
23. א"צ, פקודת אמון לכיבוש הקסטל.