אמש בתוכנית הבוקר של אברי גלעד ו
הילה קורח, התארח באולפן ד"ר גיא בכוֹר, הפרשן לענייני המזרח התיכון, עיתונאי, מזרחן והיסטוריון שדיבר על השבוע שהיה, ופירט מה היה לנו השבוע: חשיפת מבצע של 100 סוכני מוסד בלב טהרן והבאת חצי טון מסמכים לישראל, השמדת מערכת הגנה אווירית S300 אירנית, כשהיא עוד בניילונית, רגעים אחרי שנחתה בסוריה, יחד עם כמה בכירים אירניים וסורים. פיצוץ מסתורי ברכב בסוריה, בו נהרגו שישה קצינים סורים שהיו אחראיים להפלת המטוס הישראלי בינואר. השמדת עשרות טילים של אירן לטווח בינוני עם ראשי קרב גדולים של מאות ק"ג כל אחד, רגעים לפני ששוגרו לישראל. הכרזת טראמפ על ביטול הסכם הגרעין עם אירן, השמדת רוב התשתית הצבאית האירנית בסוריה, הצהרות של שרי חוץ ערביים על זכותה של ישראל להגן על עצמה כנגד התוקפנות האירנית. זכייה של ישראל באירוויזיון. השמדת מנהרת טרור מרצועת עזה, לפני שחצתה לגבול ישראל. העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. ביום ירושלים.
הוא צודק. מדובר בחודש אופטימי במיוחד, אבל אז הוא שאל מה אנחנו צריכים יותר טוב מזה? קיבלנו כבר הכול, אני רק אומרת לד"ר גיא בכור שחסר לנו את הדבר הגדול והחשוב ביותר "אהבת אחים" או איך שתרצו לקרא על זה אהבת חינם. פעמיים בהיסטוריה היינו על סף מלחמת אחים. פעם אחת בתקופת 'הסזון' כאשר אנשי אצ"ל נחטפו על-ידי ההגנה והוסגרו לבריטים. רבים מאנשי השדה חפצו להשיב להגנה כגמולה אך בגין טען 'לעולם לא מלחמת אחים'.
אנחנו כל הזמן רבים אחד עם השני, יהודי, לא יהודי, נוצרי, לא נוצרי, מוסלמי, לא מוסלמי, טבעוני, לא טבעוני, צמחוני, לא צמחוני, דתי לא דתי חרדי לא חרדי חילוני לא חילוני, עם תואר ראשון, בלי תואר ראשון, עם בגרות בלי בגרות, גבוה, נמוך, שחור, לבן, עם אייפון, עם אנדרואיד, אוהב גברים, אוהב נשים, אשכנזי ספרדי, מעשן, לא מעשן, שותה, לא שותה, עשיר, עני, עם רכב, בלי רכב, מקושר, לא מקושר, יודע לרקוד, לא יודע לרקוד, יודע לשיר, לא יודע לשיר, שירת בצבא, לא שירת בצבא, השתמט, לא השתמט, מאמין לא מאמין דובר ערבי לא דובר ערבית, דובר עברית לא דובר, דובר רוסית, לא דובר רוסית, אוהב חומוס, לא אוהב חומוס, אוהב חיות, לא אוהב חיות, נוסע באוטובוס, נוסע ברכב, מצטלם לא מצטלם, באינטסגרם או בפייסבוק אין סוף לרשימת הקניות הזאת.
ואני שואלת האם נתחיל סוף-סוף לאהוב זה את זה? האם נתחיל לאהוב את מי ששונה מאתנו מתי נתחיל לחיות בשלום סוף כל סוף? מה אנחנו ממשיכים לנהל מלחמות אחד עם השני? תארו לכם עולם טוב יותר, עולם שבו לא שופטים היותו בן אדם כזה או אחר, אלה בגלל היותו בן אדם. יש פה לא מעט אנשים טובים במדינה, אבל בואו נפסיק לשנוא זה את זה לרגע, שכל אחד ייזכר שיש בו גם טוב לב! בואו נחייה בשלום אחד עם השני, בואו נחבק זה את זה בלי לשפוט, גם אם זה קשה לפעמים, בואו לא נשכח שיש גם מחלות בדרך, בואו לא נשכח שכולנו זמניים פה, אז בואו ננסה להעביר את הזמן הזה בקצת אושר, עם אהבה לאחר.
אנו רחוקים מהרצון או מההבנה שישנה אופציה לדו-קיום (בתוך עמנו) מהסיבה שתעצומות האגו, הכבוד והמילה האחרונה הינם חלק דומיננטי מההווי הישראלי. והתחושות הללו נחלת כל הפלגים: דתיים בכל חלקיה, חילוניים ותת קבוצותיה, העדות השונות וכו'. אני חושבת שהתאוריה וההבנה שצריך שינוי אינה מספיק בראיה שכלית, לצערי הרב (ההיסטוריה מלמדת) אני חוששת להגיד שרק לקח מעשי אולי משפר קמעה את המצב. אך לא הכל אבוד, לדעתי צריכים לעבוד כמה גורמים יחד בכדי לתת לרעיון של הרב ביטוי הולם ולהצליח ההורים, המורים, הישיבות, בתי הספר, הקהילות, ומקומות ציבוריים.
ישנה אפשרות להרים את הכפפה ולעשות מעשה, לטפל במערכות החינוך בכל המגזרים ולהביא לידיעת הציבור את הנעשה בבתי הספר והישיבות ולציין שמם למעשה אפליה או גזענות (ישיבות חרדיות אשכנזיות, אינם מקבלים אברכים או בנות מעדות המזרח לבתי הישיבות שלהם). זה עובר בירושה לחלש יותר בחברה. ישנה אפשרות להוסיף למערכת השיעורים נושאים כמו "סובלנות וסבלנות", "התנדבויות" או הקהילה, גמילות חסדים ועזרה לזקן/חלש לאחר פעילות בתי הספר. לקיים משהו חיוני לכל המגזרים ולהראות מחנה משותף. משהו רציני צריך להיעשות בכדי לבטא את כל התאוריות הנפלאות שאנשים טובים רוצים בשינוייהן. רק מעשה יביא שינוי ולא רק תפיסה תאורטית.
