פרשת השבוע במדבר (מקאם רצד הוא רסט-חוסיני) <br>

תָּמוּ יְמֵי הָעֹמֶר

תָּמוּ יְמֵי הָעֹמֶר וְתָמָה לָהּ הַסְּפִירָה

תָם לוֹ הֶעָרָאי וְהַשִּׁמְחָה רַבָּה בַּבִּירָה

וְהַמִּדְיָנִים לֹא זַכְרוּ כִּי מִּקְדָּשָׁם נִמְצָא

בְּמַכָּה וּבְמָדִינָה הַכַּעְבָּה וְלֹא הָאַקְצָה

וְשֶׁזֶה עָשָׂה ה' וְזֶה אֲשֶר רָצָה

לְפִיכַךְ פָּרַץ פֶרֶץ כַּכָּתוּב וְזֹאת הָעֵדוּת

וְנֶאֱמַר בֹּעַז יִשָׁי וְדָוִד הָיוּ צֶאֱצָאֵי רוּת

וְזֶה אֲשֶר תוּעַד בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּפְטִים

שֶׁאֶל מִקְדָּשׁ הָאֱלֹהִים יִתְקַבְּצוּ עַמִּים

וּבְנֵי הַמִדְבַּר לְמָכָּה יִהְיוּ שָׁבִים

רְאוּ זֶה פֶּלֶא הִנֶּה כַּעֲבוֹר דּוֹרוֹת רַבִּים

גּוֹלֵי יְהוּדָה מְעָפָר קָמִים וּלְכָאן שָׁבִים

לְחַדֵּשׁ יְמֵיהֶם כְּקֶדֶם אַף בָּאֶש וְבַמַּיִם

בְּבִירַת יִשְׂרָאֵל בְאֶרֶץ צִיּוֹן יְרוּשָׁלָיִם

בַּעֲשׂוֹתָם בְּכַךְ רְצוֹן יוֹשֵׁב שָׁמַיִם


חג השבועות נחוג בארץ והעם מתפקד

חג השבועות שחל שבעה שבועות אחרי יום ראשון של פסח מְאֻפְיָן בָּעֹמר ובתבואת השדה ואז התאנה חונטת פגיה והסמדר נתנים ריח והקוצרים בשדה מְאַלְּמִים אֲלֻמּוֹת ומשילים שבולים לנזקקים, עושים זאת בשירה ובזמרה וממלאים אֲסָמֵיהם בר. ברם חג זה יכול להתגשם כפי שמתואר רק באדמת ארץ ישראל ולא באדמת נכר. כל הנאמן לתורת ישראל הרוצה לקים את מצוותיה חייב להיות חי בארץ בַּשָׂבָע וּבָרָעָב. לכן אנו קוראים את מגילת רות המואביה היא כלת נעמי ואבימלך. ספור ירידתם מן הארץ בּתוּרַם אחרי חיי שֹׂבַע וּרְוָחָה ואת אשר קורה להם במואב באחד הימים. למעשה הם גם כָּלִים (מחוסלים) שם כמו שנעלמו ארבע חמישיות צאצאי יורדי מצרים כי הם נטמעו במצרים ואינם. המגלה מלמדת כי רק כששבים לארץ חיים מחדש. הספור מתחיל בימי שפוט השופטים, כשהיה רעב בארץ כמו בימי אברהם יצחק ויעקב, אלא שהפעם קם לו אבימלך איש עשיר, רם מעלה וְיָרַד מן הארץ אל ארץ זרה אל מואב שהייתה ארץ הַחַטָּאִים של ישראל, והנה בארבע מלים מסתיים ספורו: וימת אלימלך איש נעמי... (רות א/ג) לא סופר דבר על האיש ועל עָשְׁרוֹ ועל מעשיו במואב והירידה מן הארץ הייתה גם בְּעָכְרֵי ילדיו ונשותיהם וּבְעָכְרֵי נעמי שנשארה במואב אלמנה בּחֹסֶר כֹּל. לפי האגדה אבימלך לא רָעַב, הוא נמלט מפני הרעבים לבל יתן להם משלו. הוא נהג מנהג אברהם ויצחק שירדו גם הם בעת רעב בארץ, אבל הם שבו אליה מיד, בעוד יעקב שירד מן הארץ למצרים ונשאר שם, צאצאיו לא רק אבדו את מולדתם, אלא אבדו גם את זהותם. השפע המדומה במצרים שוב איננו, ומשרצו לשוב לארצם מצאו עצמם משועבדים ואינם חפשיים להחליט על גורלם. כי ברדתם מן הארץ לא זכרו את הברית שכרת אלוהים עם אבותיהם לתת להם ארץ כנען כדי להתישב בה בטוב וברע. ספורה של רות נועד לספר לקוראים מה קורה לנוטשים את הארץ ומשאירים אותה טרף לאויבי ישראל. כי בבוא יום כאשר יֵרָדְפוּ על-ידי מארחיהם בנכר לא יהיה להם לאן לשוב, כי הארץ שנטשוה נתפסה על-ידי זרים שנהרו אליה מן המדבר ממכה ומדינה. לכן הפרשה מתחילה בהזכרת יציאת מצרים כמועד שבו בני ישראל היו לעם, ומיד מצוה אלוהים את משה לעשות מפקד, שזה המפקד הראשון ואולי הראשון בתולדות העמים. זה מתרחש שנתיים אחרי היציאה ממצרים, כי כבר צריך להתכונן למלחמות בדרך אל ארץ כנען נגד הכנענים. לא בכדי חג השבועות מדובר על תבואה, כי רק בארץ יש קיום לעם ישראל כעם. האשליה שחיים חיי רוחה אצל עמים אחרים, איננה מציאות אמיתית, כהרף נעלמת. וכל הלומד תורה ורואה בה יעודו, כאן מקומו ולא בארצות נכר, רק בהיותו כאן יכול לקיים את מצוות השבועות המעשר ומצוות הקשורות לארת ישראל, ככל שהוא רוצה לקיימן.

מטרת המפקד להקמת מסגרת מֶמְשָׁלִית במדבר

עוד בהיות ישראל במדבר נצטוה משה לערוך מפקד לא רק כדי לדעת מספר יוצאי מצרים, למרות שנאמר: כל יוצא צבא בישראל תִּפְקְדוּ אותם לְצִבְאֹתָם (א/ג). אלא כדי לקבוע את המסגרות בהן יתארגנו אחד עשר שבטי ישראל להוציא שבט לוי שלא התפקד עם יתר השבטים כי הוא בלשון ימינו יהוה יחידה מְמְשָׁלִית או שלטונית. כל זה התרחש כהכנה לקראת העתיד לבוא בלכת ישראל במדבר הצחיח במשך ארבעים שנה, הצעידה במדבר לאורך ארבעים שנה הייתה גזרה שגזר הקב"ה על ישראל על התנהגות כפוית טובה שלו, ועל התלונות והתואנות ובעיקר על חטא העגל. רצה הקב"ה "להדביר" (במדבר) את הדור שכלל מסיתים ומדיחים. התלאות של ישראל שפוגש בהם ישראל במדבר קשים מנשוא. לפיכך נצטוה משה להכין את העם לבאות. אנו יודעים כי משה כבר פקד את העם (ראה שמות י"ב/לז), אלא שהפעם המפקד נועד להקים יחידות לוחמות לפי מספרם ולפי שבטיהם. כפי שנוכח בהמשך וגם לפני כן, שאחרי כל אירוע חריג, מתו רבים מבני ישראל כענישה מאת האלוהים על מעלליהם ומשה נצטוה לפקוד את העם שוב, זאת כדי לתכנן ולבצע את המשך המסע עד לביצוע המשימה העיקרית, הלחימה על כיבוש ארץ ישראל. במפקד זה מספר המתפקדים רק זכרים 603,550, וזה לא כלל שבט לוי. כאמור נועד להעמיד: איש איש על דגלו בְּאֹתֹת לבית אבותם יחנו (ב/ב). ונקבע סדר המחנות וּמִקּוּמָם: ממזרח, דגל מחנה יהודה ובראשם נחשון בן עמינדב. מדרום, דגל מחנה ראובן ובראשם אליצור בן שדיאור. ממערב, דגל מחנה אפרים ובראשם אלישמע בן עמיהוד. מצפון, דגל מחנה דן ובראשם אחיעזר בן עמישדי. שבט לוי הוא המושל ומנהיג את העם, הוא כמו "חיל השירותים" של ימינו, תפקידיו היו נשיאת המשכן והקמתו והעברתו ממקום למקום כי בו נעשתה עבודת האלוהים. בראש הרשות המבצעת עמד אהרן הכהן הגדול, ומשה מחוקק על-פי ה' והוא אחי אהרון הצעיר משבט לוי. הוא הנביא והמנהיג והכל מונו לתפקידיהם על ידו על-פי אלוהים, כאמור הַכְּהֻנָּה היא ל-"משמרת משכן העדות". הלויים לוו את המשכן על כל הכרוך בכך, ולא נכללו בשורות הצבא הלוחם וזה לא שינה את המבנה של 12 נשיאים,שהיו במסגרת של מחנות שמוקמו לפי ארבע רוחות השמים, כשבמרכז היה שבט לוי.

הגיור בעם ישראל כקריעת ים סוף

בעוד הנצרות, מקבלת כל מי שנטבל במים לדת הנוצרית ודי בהצהרתו שהוא מאמין, ואילו האיסלאם אסלמו את האנשים בכפיה כמנהג: דִּין מְחַמַּד בִּסֶּיף כלומר: דת מחמד בַּסַיִף או בַּחֶרֶב. לעומתם ישראל אינם מגירים אלא אם נכנסים לנפש המבקש להתגיר כדי לודא שהוא מתגיר מאהבתו לדת משה וישראל ולא בגלל טובת הנאה. לפיכך חלק גדול של בני האדם על פני כדור-הארץ, התפתו בפתויים שונים לקבל עליהם את הנצרות. ואילו אחרים אולצו לקבל את האיסלאם תוך איום בעריפת ראשיהם אם יסרבו. ויש עדיין מיליוני בני אדם עובדי אלילים עדין. לפנינו שני מקרים שבהם בתנ"ך מרומז על גיור, האחד של יתרו המִדְיָנִי והשנייה של רות המואביה. שניהם עשו זאת בדרך של הצהרה, יתרו חותן משה בהצהירו: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים. ואילו רות בפנותה אל חמותה ובהצהירה: כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלים עמך עמי ואלוהיך אלוהי (רות א/טז) כבר נאמר לא מזמן בפרשת יתרו שהצהרת יתרו מגלה דוקא שהוא לא נתגיר כהלכה, אמירתו משאירה מצביעה לדעתו עוד אלוהים, רק אלוהי ישראל הגדול מכולם, בעוד המצהיר המתיגר צריך להאמין באמונה שלמה שאין אלוהים זולת אלוהי ישראל. אולם רות עשתה זאת באמרה לנעמי חמותה אלוהיך אלוהי כאומרת אין אלוהים זולתו. המתגייר צריך להגיע באמונתו עד למדרגה זו. כי לרות עמדה הברירה לחזור לבית אביה ולמולדתה ולאמונתה, והיא בחרה לדבור בישראל ובתורתו והיא בבחינת "גר צדק" וראויה להערכה ולאהבה רבה יותר מאהבתנו למי שנולד כאחד מעם ישראל ודתו דת משה וישראל והוא בז לה. לכן נכרי הנוטש אמונתו וממנהגיוומקבל על עצמו אמונות ישראל באלוהי ישראל הוא חזק יותר ממי שנולד כבן דת משה וישראל . לפיכך נצטוינו להתייחס אל הגר הנכרי כשוה בן שוים בקרב עם ישראל כשמקבל עליו הטוב והרע הפוגש את עם ישראל אליו נסתפח.

אַל תִּירַא וְאַל תֵּחַת יִשְרָאֵל ה' אָמַר

בָּחרְתָ בֶּאֱלהִים וְהוּא בְּךָ לְעַמּוֹ בָּחַר

אַף כִּי רָצָה אוֹיִבְךָ לְהַעֲמִידְךָ בְּנִסָּיוֹן

יָצָא צוֹהֵל לְנִצָחוֹן וּפְגָשׁוֹ שָׁם כִּשָלוֹן

וְלבְנֵי הָעַוְלָה שֶׁהֵכִינוּ לְעַמֶּנוּ מַכְשֶׁלָה

נֹאמַר טְלוּ מִבֵּין עֵינֵיכֶם קוֹרָה תְּחִלָּה

עַמֶּנוּ בְּצִדְקָתוֹ מוּל רְשָׁעִים הוּא אֵיתָן

מוּל עוֹתוֹמאנִי וּמוּל רוֹצְחֵי עַמִּים גָם

יָדַעְנוּ בַּמִּדְבַּר לִצְעוֹד וְלִדְבּוֹק בַּמַּטָרָה

בְּכֹחַ עֲמִידָתֵנוּ נֶּס גָּדוֹל לְעַמֶנוּ קָרָה

מְעַטִּים מוּל רַבִּים עָמַדְנוּ לְלֹא לֶאוּת

הֵם זָכוּ בַּנַּכְבֶּה כְּזִכָּרוֹן וְאָנוּ בָּעַצְמָאוּת

כְּכֹל שֶׁיַּתְמִידוּ בַּסֵרוּב וּבְתִּקְוָה נִכְזֶבֶת

יִרְאוּ כְּתָמִיד הֶבֶל פִּיהֶם עָלֵה כּוֹתֶרֶת

וְשָׁנָה שָנָה יֵהֵא שָׁבוּעוֹת לָנוּ חָג שָׂמֵחַ

וְאָנוּ נֵשֵׁב בֶּטַח בִּירוֹשָׁלָיִם וְרֶשַׁע נְנַצֵּחַ

כֹּל נִסָּיוֹן שֶל שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי בְּרִיתוֹ

לִכְפּוֹר בִּזְכוּת יְשֻׁרוּן עַל עִיר דָוִד בִּירָתוֹ

סוֹפו לַעֲבוֹר מִן הָעוֹלָם בְּטֶרֶם בּוֹא עִתּוֹ

וְעַמֶּנוּ יֵשֵׁב עַד בְּבֶית ה' שָׁם שַׂם בֶּיתוֹ