במאמרו: "אירועי הגדר: קבורת קונספציית ההיפרדות"
1, מנתח
גרשון הכהן את משמעויות אירועי הגדר מהשבועות האחרונים לוויכוח הישן נושן במקומותינו בשאלת הפתרון האפשרי והנכון למערכת היחסים בין ישראל לפלשתינים שמחוץ לתיחום "הקו הירוק" ז"ל. הכהן משווה לקחים בין המציאות בעזה למצב באיו"ש, מעין מעבדה במציאות אמיתית ובזמן אמיתי, המספקת "הוכחה אמפירית" לתיזות המתמודדות על בכורה בתודעה הציבורית שלנו. מעזה יצאנו ב-2005 באופן מלא, ומולה גידרנו את גבולנו הבינלאומי, במטרה ליצור מציאות של "אתם-שם" ו"אנחנו-כאן". אומנם האזור מנוטר מטעמים ביטחוניים, אבל אין התערבות ישראלית בניהול הפנימי של החיים האזרחיים ברצועה.
תגובות צבאיות קיימות, כאשר הסדרי הפסקת האש מול חמאס
2, שהשתלט על הרצועה בתחילת 2007 ושולט בה מאז, מופרים על ידו. באיו"ש קיימת דה-פקטו מציאות דומה. ישראל שולטת פחות או יותר בשטחי "C", והרשות שולטת למעשה שלטון אזרחי מלא בשטחי "A" ו-"B". ישראל אחראית על הביטחון בכל השטח, אולם בשטחי "ש" ו-"B" כמעט אינה מתערבת בניהול החיים האזרחיים. ההבדל העיקרי בין שני האזורים הוא, אפוא, ההפרדה הפיסית באמצעות גדר. הכהן מראה שאין שום רבותא להפרדה הפיסית באמצעות גדר. הבדלי המדיניות בין הרשפ"ת לחמאס חשובים יותר ביצירת מציאות ביטחונית ומציאות של חיים "זה ליד זה" שונה בין שני האזורים. מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית, לכאורה למרבית הפלא, מצבה של ישראל טוב פחות מול עזה מאשר מול הרשפ"ת. כלומר: גם הנחת עבודה זו של מצדדי ההפרדה הפיסית אינה מתקיימת.
מחשבה נוספת מסבירה בבהירות את התופעה, שהייתה צפויה מראש לכל מי שעיניים בראשו ואין הוא שבוי בקונצפציה אידילית חסרת אחיזה במציאות. זכות הקיום של חמאס תלויה בהמשך המאבק המזויין נגד ישראל. המאבק זה הוא הדגל המפריד בין האידיאולוגיה החמאסית לבין זו הרשפ"תית, בראשותו של אבו-מאזן.
שתי הזרועות מכוונות לאותה מטרת-על: חיסולה של מדינת ישראל ומימוש זכות השיבה. בעוד ישראל מסוגלת לגלות מידה של סובלנות והבלגה מול המתקפות המדיניות של הרשפ"ת כל עוד הן אינן מלוות במעשי אלימות קשים, דרכו האלימה של חמאס אינה זוכה לאותה סובלנות, מסיבות מובנות. כל מהלך ישראלי שיכוון לצמצם את חופש הפעולה הצבאי של חמאס, הופך מיד אתגר לחמאס שמחפש דרך לכרסם ביעילותו או לבטל את השפעתו מכל וכל.
משבר אלים
ראינו זאת גם באירועי הזמן האחרון - המטרה מקדשת אצל החמאס את האמצעים, והוא מוכן להקריב אנשים, לרבות אזרחים, בכדי לצמצם את היקף המגבלות המושתות עליו. בעולם הצבוע, החד-צדדי והבלתי-רציונלי בו אנו חיים, תמונת הרגע ולא התהליכים שהיא מבטאת, מעצבים את דעת הקהל ואת תובנותיו. ציניותו של החמאס מסייעת לו במאבקים על הדימוי העצמי ועל דמות "המסכן" הכרוני שמשדרת המציאות העזתית לעולם בכוונת מכוון. בצר לחמאס יעלה את המתח בגבול עד כדי משבר אלים או פגיעות אנושות באזרחים המשמשים לו בשר תותחים, בכדי שימציאו לו גורמי לחץ למו"מ הבא בתור שינהל מול ישראל.
ישראל אינה מקיימת דיונים ישירים מול חמאס, ובצדק. אין סיבה להעניק לגיטימציה לארגון שאינו מכיר בזכות קיומה וחורט על דיגלו מטרת-על מפורשת של השמדתה. במו"מ אסימטרי מסוג זה, תזדקק ישראל תמיד למתווך. המתווך הנוח מבחינתה כיום היא מצרים. גם למצרים אינטרס ברור להחזיר את השקט בגבול על-כנו. למצרים גם אינטרס לפרוס השפעה פוליטית של חמאס חרף ניגודי האינטרסים בין המשטר המצרי להנהגת חמאס, המשתייכת לאחים המוסלמים. למצרים אינטרס להיות גורם מדיני פעיל באזור, עובדה המעניקה לה השפעה ויוקרה. למצרים צורך לקיים מראית-עין של "רגישות" לעניין הפלשתיני, במיוחד במצבי מתיחות הגוררים נפגעים. מול מתווך מסוג זה, ישראל תמצא תמיד בעמדת נחיתות.
הוויתורים שתעשה לחמאס בעטיה של נחיתות זו, יפתחו את משחק "החתול והעכבר" החדש-ישן שאחרי ההבנות, כביכול. יכולת המו"מ של חמאס בשילוב עם חוסר הברירה שכופות עליו עמדותיו הקיצוניות, מביאה אותו בסופו של כל מו"מ לנקודה בה מצבו הכולל טוב יותר מזה שהיה בסיום ההתכתשות האחרונה. כלומר: חלק מהשיפורים וההישגים שהשיגה ישראל בדם, יזע ודמעות, נמחק במו"מ הא-סימטרי שעליה לנהל מול חמאס מהטעמים שהוסברו לעיל.
בהשראת הישגים ישראלים מצוינים במאבק נגד מנהרות התקיפה של חמאס, יוזמותיו בהפעלת כטב"מים, פגיעה קשה ביעילות האמצעים הרקטיים שבידיו בזכות פתרון "כיפת-ברזל" וביוזמותיו לפשיטות ימיות - הצליחה המדינה לצמצם במידה רבה את חופש הפעולה של הארגון ואת חומרת האיומים הנשקפים ממנו בטווח הקרוב. במהלכים אלה מול חמאס נעזרה ישראל במצרים ושתי המדינות יחד הגבילו את זרימת האמל"ח והכספים לרצועה ומכאן גם את חופש הפעולה האזרחי של חמאס. מאז "צוק איתן", כ-70% מהמשאבים שהוזרמו לרצועה הושקעו בתשתיות הלחימה של חמאס והשיקום האזרחי של הרצועה נפגע קשות. בעיני הרשפ"ת ואבו מאזן, העצמאות של חמאס בעזה היא לצנינים, ומהווה איום צבאי ופוליטי על הצמרת ברמאללה. תאומי-פעולה חלקיים וזמניים מאפשרים לשני הפלגים לשתף פעולה מפעם לפעם במאבק נגד ישראל. הסדרי שת"פ אלה, מחזקים את מעמדו של אבו מאזן בעיני הציבור והמערכת הבינלאומית. כל אימת שעל הפרק ניצבת אפשרות להתפתחותו של מהלך בינלאומי הקשור ביחסי ישראל והפלשתינים, נוהגים ארגונים ליצור מראית עין של "פיוס" שמספקת לחמאס לגיטימציה בינלאומיות ולאבו מאזן לגיטימציה ייצוגית.
ארגון רצחני
בעקבות התמוטטות לא מכבר של ההסכם האחרון לשת"פ בין הרשפ"ת לחמאס, החליט אבו מאזן, שבאמצעותו מוזרמים מרבית כספי הסיוע הבינלאומיים גם לעזה, ל"ייבש" את חמאס ולהוסיף על הלחצים האחרים הפועלים עליו, גם מחסור כספי ופגיעה במוטת השליטה האזרחית שלו על המנגנונים המטפלים באזרחי עזה. פגיעות אלה התסיסו את הציבור העזתי והגדילו את התמרמרותו כלפי חמאס. הארגון שהסתבך בינתיים גם עם מצרים, הבין שהמאזן המבצעי בינו לבין ישראל השתנה לרעה, וכמוהו גם עמדתו בקרב הציבור העזתי. כאן נדרש הוא למהלך "שובר סטטוס-קוו".
צעדת השיבה" עליה הכריז חמאס לפני מספר שבועות ואותה "גילגל" לאחר מכן, בהתאמה עם שינוי אופי המאורעות תחת כותרות-משנה אחדות, הדגימה היטב את אופיו של המאבק והמגבלות שהוא מטיל על ישראל. את "צעדת השיבה" ייעד חמאס לניסיון נואש למדי לפרוץ את ההסגר הישראלי-מצרי על עזה. במצב נואש מוכן הארגון הרצחני הזה כמעט לכל קורבן וראינו זאת בעשרות ההרוגים ואלפי הפצועים בפעילות לאורך גדר הרצועה בחודש האחרון. המומנטום של פעילות זו טרם נוצל במלואו. חמאס מחכה לתזוזה מצד ישראל, ואם זו לא תבוא, ינסה להפעיל שוב יום דמים "ביום הנכסה" - 5 ביוני, היום המסמל את הכישלון הערבי במלחמת ששת הימים.
אני מעריך שככל שתגדל מצוקתו של חמאס, תגדל גם נכונותו להסתכן ולהרחיב את אירועי ההתגרות בישראל לכלל משבר משמעותי יותר. התמיכה שהוא מקבל ממדינות כטורקיה, אירן, קטר ואחרות וארגונים כחיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי, יסייעו לו בכך. חמאס כבר הציע לישראל "הודנה" (הפסקת אש בערבון מוגבל) לתקופה ארוכה יחסית, של כ-10 שנים. התמורה שהוא מבקש - הסרת המצור מעזה.
ישראל טרם נענתה ליוזמה זו, משום שאין בה דבר מלבד פסק זמן שבמהלכו יתבסס החמאס עוד יותר ברצועה, יתחזק, יתבצר וישתלט על כל יסודות השלטון האזרחי, נוסף על השלטון הצבאי, ויהיה "בלתי ניתן לעקירה". ישראל נהנית כיום מגיבוי אמריקני מסיבי ומגישה אוהדת מאוד. מותר להניח שבעוד 10 שנים, גם אם יבחר טראמפ לתקופת נשיאות נוספת, כבר לא יהיה בשלטון, והמציאות הבינלאומית עשויה להאיר להם פנים. סבלנות היא נכס במזרח-התיכון, ומבחינה זו, ישראלים רבים הם "נטע זר" באזור.
המתנה אינסופית
אלא אם צפויים מהלכים של טראמפ כלפי הסכסוך הישראלי פלשתיני בשנה הקרובה, מהלכים שיביאו לשינויים מהותיים הן בעזה והן באיו"ש, צריכה ישראל, לדעתי, להתחיל להיערך לפעולה צבאית שתחסל את שלטון החמאס ברצועה ותפתח פתח לסדר חדש. הגורם המפריע הראשי בקידום תהליך כזה, הוא "רעיון השיבה". למעלה ממחצית תושבי עזה הם פליטים או צאצאי פליטים שעקרו ממקומותיהם במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים. האידיאה בה מלעיטה ההנהגה הפלשתינית קבוצה זו, היא שדין פליטים בפועל ודין צאצאי פליטים הוא אחד - זכותם לשוב לבתיהם שבישראל, כך או אחרת. בכך מוסברת להם העובדה שאין מניחים להם להתיישב במקומות שהותם ולהשתקם בהם. בכך מוסבר המשך המאבק בישראל - מאבק מזויין ובלתי-מזויין. בכך מוסבר גם הצורך שלהם לסבול דור אחר דור ולשלם
בדמים את מחיר האשליות. הוא הדין גם בחינוך לשנאה, באינדוקטרינציה, בנרטיבים הלאומיים המומצאים ובחוקי הניהול והשליטה בהם מצד ממשלותיהם ומצד המדינות הערביות המגבות ממשלות אלה. מערכת התמיכה הכלכלית, שמגבה את "ההמתנה" האינסופית של מסכנים אלה, באה ממדינות הרואות בהם אמצעי פרמננטי לניגוח ישראל ומארגונים בינלאומיים כאונרא - שמקיימים למעשה את הסכסוך, מתוך
הצגת האשליה שברעיון השיבה כתקווה. אלה ואלה זקוקים ל"בשר התותחים" שיצרו בכדי לתמיכה בקיום העצמי שלהם.
הכשל הישראלי בנושא זה נמצא בתחום ההסברה. אחרי 70 שנות עצמאות ושני כשלים צבאיים ערביים קולוסליים, לא הצליחה ישראל
לשכנע את הפליטים וצאצאיהם שעניין השיבה הוא עורבא פרח. לדעתי, זהו נושא מפתח בכל אסטרטגיה לאומית ובינלאומית החותרת להשלמה והסדר בין ישראל לערבים.
השאלה כאן איננה שאלה של צדק אלא של ריאליזם פוליטי. על צדק אפשר להתווכח דורות, כפי שגם נעשה עד כה. פתרון שינסה לעשות צדק עם האחד, יגרום מטבע הדברים, אי-צדק לאחר. פתרון הוא מהלך של מזעור האי-צדק שכבר נעשה, אם אכן היה כזה.
שום ריאליזם פוליטי לא יוביל למסקנה שניתן להחזיר מיליוני ערבים לישראל וגם לקיים בה מדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה.
על-כן העמדת דילמה זו להכרעה באמצעות שאלה דיכוטומית מהסוג "הם" או "אנחנו" - כופה תשובה אחת: "אנחנו". אצלם אנחנו זה "הם" ואצלנו "אנחנו" זה "אנחנו". מבחינה דמוגרפית, ניתן למצוא תשובה למצב הקיים ע"י יישוב הפליטים האמיתיים במקומות מושבם הנוכחיים, או הגירתם למקומות חדשים וראויים יותר בסיוע בינלאומי נדיב. מבחינה פוליטית- לאומית-אסטרטגית, לא ניתן למצוא תשובה כזו, אלא אם חפצים אנו להמתין עד לעימות הכולל הבא, שבו נאלץ להכריע בוויכוח באמצעות נכבה נוספת (או לחדול מלהתקיים).
עלינו להתחיל להניע פתרון בעזה, לאחר הכרעת החמאס ומתוך שכנוע של התושבים המקומיים להשתתף השתתפות פעילה ביישומו, מאחר שזה הפתרון הטוב ביותר עבורם וגם הפתרון המעשי היחיד האפשרי. סילוק החמאס והחלפת הממשל האזרחי בעזה בממשל מקומי נבחר בפיקוח בינלאומי, יחזיר את השליטה האזרחית המלאה לידי התושבים המקומיים. שיקום כלכלי בינלאומי של הרצועה, יעלה במהירות את רמת החיים בה מכל הבחינות. פתיחת הגבולות לתנועה חופשית, אך מבוקרת ביטחונית בשילוב עם שיטור מקומי ואבטחה פריפריאלית ישראלית בשיתוף עם כוח רב-לאומי, ייצרו במקום תנאים חדשים לחיים משופרים. פרטי ההסדרים חייבים להיות מעוגנים בהסכם אזורי ומקומי שיסדירו את מערכות היחסים בין כל הצדדים המעורבים.
סיכום הרעיון המרכזי שביסוד גישה זו הוא כדלקמן:
א. מספיק לדבר. הדיבורים אינם משנים את המציאות ומנציחים את הקונפליקט ואת שלטון רודפי העימותים המזויינים. המשך המצב יוביל לעימות כולל נוסף שכל הצדדים יצאו ממנו נפגעים. ללא פתרון ילך המצב ההומניטרי בעזה ויחריף והברירה היחידה שתיוותר לתושבים לשיפור מצבם היא הגירה אל מחוץ לרצועה.
ב. עזה היא שמורה אנושית תחומה בשטח וכיום סגורה לעולם. הסגירה נובעת משלטון חמאס, מהאלימות והאיומים השופעים ממנו אל הסביבה ומחוסר הרצון שלו להגיע להסדרי קיום בצוותא שאינם תחומים בזמן. סילוק ההשפעה השלילית פותח פתח ליצירת מציאות חדשה. האחריות הבסיסית לסילוק החמאס מונחת על כתפי תושבי הרצועה. אם ירימו את הנטל יזכו לסיוע ישראלי ובינלאומי.
ג. הואיל וכיום אין אפשרות לפתרון ישראלי-פלשתיני כולל מכל הסיבות הנ"ל, יש להתקדם בשלבים. עזה מציעה את מרחב היישום האופטימלי לפתרון מעשי בשלבים.
ד. תושבי עזה, בתמיכתם בחמאס, היו עד כה חלק מהבעיה. אם הם רוצים באמת שינוי, עליהם להפוך לחלק מרכזי מהפתרון; אם יפעלו, יזכו לסיוע ניכר לפחות מצד ישראל.
ה. טעמים הומניים, פוליטיים וביטחוניים מגבים הכרה בצורך לכונן פתרון סביר לכולם. גורמים לא מעטים בקהילה הבינלאומית יהיו מוכנים לסייע ליישום כלכלי ומעשי של פתרון כזה, אם יימצא לו שת"פ מצד תושבי הרצועה עצמם (ללא חמס או אירגוני טרור אחרים).
ו. עזה תישאר מסגרת פוליטית אוטונומית ותושביה יהיו אזרחי מסגרת זו. לא תהיה שיבה של עזתים לישראל.
