במערכה על הקסטל הסתיים השלב העיקרי של מבצע "נחשון", שבן-גוריון כפה אותו על ההגנה (בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל בפועל יגאל ידין) אחרי שקיבל מידע מוטעה על קרב שיירת חולדה. בן-גוריון התכוון להוכיח לממשלת ארצות-הברית שהיהודים מסוגלים לחלץ בכוחות עצמם את מאה אלף יהודי ירושלים ממצב של בני-ערובה רעבים, ושאין טעם לדחות את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

יגאל ידין (שקיבל את הנחיותיו של בן-גוריון בלית ברירה) תכנן את מבצע "נחשון" לפי עקרונות אלה: תפיסת שטחים השולטים על כביש תל אביב – ירושלים, אבטחת שיירות-חרום ושמירה על כביש פתוח לתנועה. את הביצוע הטיל ידין על כוח חטיבתי בפיקודו של שמעון אבידן. "נחשון" היה המבצע החטיבתי הראשון במלחמת העצמאות.

הגבול המזרחי של המבצע נקבע, לפי התוכנית, בקיבוץ מעלה-החמישה. לא נכללו בו הקסטל קולוניה, מוצא ודיר-יאסין, אבל בניגוד לתכנון הייתה גזרת הקסטל למרכז-הכובד שלו. בתוכנית גם לא נכלל כיבוש הכפרים דיר-איוב, בית-מחסיר וסריס, ששלטו על הכביש במעלה שער-הגיא, הרעיון המבצעי של בן-גוריון היה מהפכני, אבל לא התכנון. זה הושתת על העיקרון שהנחה את הפיקוד העליון במלחמת הדרכים בארבעת חודשי המלחמה הראשונים: אבטחה צמודה לשיירות בסיוע משלטים זמניים. כשניטשו הקרבות בקסטל נצמד שמעון אבידן למשימתו, החזרת שיירת "נחשון" הראשונה מירושלים לשפלה.

הכוחות שהוקצו ל"נחשון" רוכזו בגזרתו המערבית של המבצע, בין לטרון לחולדה. שם מוקמו מטה המבצע וכוחות העתודה. קשה לומר שהמח"ט אבידן והמג"ד טבנקין העריכו נכון את הכוח שברשותם, את כוח האויב ואת תנאי השטח. קשה לומר שהם הביאו בחשבון את הידע שהצטבר במלחמת הדרכים (רוב המפקדים שהשתתפו במלחמה זו היו מפקדי-כיתות ומפקדי-מחלקות). שמעון אבידן, האחראי לתוכנית המפורטת של המבצע, היה עד אז מפקד חטיבת "גבעתי", שפעלה בין תל אביב לנגבה, וגם עוזריו לא השתתפו בלחימה על הדרך לירושלים ולא הכירו מקרוב את הטופוגרפיה ואת הבעיות הצבאיות של גזרתה המזרחית. לפני המלחמה לא היה אבידן מפקד גדוד בפלמ"ח, וגם לא מפקד מחוז או גליל בהגנה. ניסיון בפיקוד על יחידות גדולות לא היה לו. ידין מינה למפקד המבצע את יגאל אלון אבל מינויו בוטל, מפני שהיה תקוע בגוש-עציון, ואז נפלה הבחירה על אבידן. ב-2 באפריל, כשחודש הקשר האווירי עם גוש-עציון,¹ עדיין לא התחיל מבצע "נחשון", אבל מינויו של אבידן נשאר בתוקף, וגם הפיקוד על חטיבת "גבעתי" נשאר בידיו. אלון לא מילא אז תפקיד מבצעי. אומנם ב-7 באפריל (יום אחרי תחילת המבצע) הורה ידין למטה הפלמ"ח להתכונן לקבל את הפיקוד עליו ב-12 בחודש,² אבל הקרב על הקסטל הסתיים לפני 12 באפריל.

מפקד גזרת הקסטל, יוסף טבנקין, היה מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח מתחילת המלחמה. בפעולות הגדוד הזה לא השתתף כוח יותר גדול ממחלקה. בקרב שיירת חולדה לא הוכיח טבנקין שהוא ראוי לתפקידו. סירובו לקבל מרות לא הפתיע את האנשים שהכירו אותו.

בהערכת-המצב שקיבל יגאל ידין מקצין המודיעין של המבצע, זרובבל ארבל, ב-8 באפריל (בידיעתו של שמעון אבידן), כתוב שמפקדי המיבצע אינם מתאימים לתפקידיהם ושדיווחיהם אינם נכונים, "וזה לא מאפשר ביצוע יעיל בהתאם למגמת המטה... הריחוק הגאוגרפי בין הכוחות לא מאפשר ניצול הכוח . ביצוע המשימה של פתיחת הכביש (לירושלים) מחייבת לחימת כוח עיקרי. לא הוכן כוח כזה למכה נמרצת. אין אפשרות להגניב שיירות ולא לפתוח את הכביש." ארבל הציע לידין "לחפש נסיבות מתאימות למכה ניצחת," וגם לוותר, לפי שעה, על משלוח שיירות לירושלים, ולהילחם באויב לא רק ליד הכביש.³

במסמך סיכום של אגף המבצעים (מ-10 באפריל) כתוב שהמטרה הראשונה של "נחשון" הושגה – שיירה אחת הגיעה לירושלים – ושיציאת השיירה נדחתה עד 6 באפריל ללא הצדקה, וגורם ההפתעה לא פעל מפני שלא בוצעה התוכנית המקורית: לפרק את המטען מיד, להחזיר את השיירה לחולדה ובו ביום ולשלוח שיירה נוספת לירושלים. הפעולות המקומיות והשוליות – אבטחת השיירה והטרדת האויב – נהפכו לעיקר המבצע. "כוח גדול חנה בסביבות חולדה באפס מעשה ובוזבז בפעולות מקומיות קטנות, שלא היו חלק מהתוכנית הכוללת... עד היום הועברה שיירה אחת בלבד. סיכום זה אומר שהפעולה נכשלה... במתכונת רגילה על המפקד לשקול ולהחליט על מבצעים... קצין מבצעים... מתרגם את כוונות המפקד לפקודות. בפעולת 'נחשון' התמונה אחרת. נמצאים במקום שלושה יועצים זרים, שני פולנים ורוסי,⁴ אשר נקראים להתייעצות יחד עם קצין המבצעים⁵ ועוזרו. כולם יחד דנים ומתייעצים עם המפקד. בלי לפגוע בכישרונותיהם, לא תיתכן פעולה צבאית מתוך התייעצות המונית. תהליך זה גרם היסוסים מיותרים וחוסר ביטחון והחלטיות."⁶

קרבות הקסטל נמשכו שבוע. כל הזמן הזה לא ביקר אבידן בגזרה המזרחית של המבצע, והפקודות ששלח מרחוק לא היו מתאימות להתרחשויות בשטח. אבידן הקדיש את כל תשומת-לבו לשיירה ולאבטחתה ולא ניסה להשתלט על המרחב, עד 7 באפריל היו ידין ואבידן צמודים למטרות המצומצמות של מיבצע "נחשון", ולא ניצלו את ההזדמנות להשמיד את רוב הכוח הלוחם הערבי המקומי שהתרכז סביב הקסטל ובכפרים שממערב ומצפון לירושלים. חמישה ימים אחרי שנסתיים קרב הקסטל הוקמה חטיבת "הראל" ומשימות אלה הוטלו עליה, אבל ההזדמנות להפתיע את האויב כבר הוחמצה, והצלחות החטיבה החדשה היו חלקיות. גם כשהבינו ידין ואבידן את חשיבות הקסטל לא הצליחו להסביר זאת לטבנקין, והוא לא מילא את פקודותיהם.

אחוי שנים הודה אבידן על חטא באזני המחבר: "הייתי צריך לעלות עם השיירה לירושלים". אפשר להניח שאילו עשה כך היה מבין את חשיבות הקסטל והיה רואה כמה רע מצבם של מרדכי גזית ופקודיו."⁷

יוסף טבנקין, מפקד הגדוד השני של "נחשון" בגזרה המזרחית של המבצע ומפקד גזרת הקסטל ביומיים המכריעים של הקרב, עשה את כל הטעויות האפשריות בקרב זה. ביום שהגיע למעלה- החמישה עם שיירת "נחשון" הראשונה (6 באפריל) לא עשה טבנקין דבר בחזית הקסטל חוץ מהחלפת כיתת הפלמ"ח שחנתה שם, ומעשה יחיד זה שלו הוריד את המורל של מגיני הקסטל אנשי החי"ש. טבנקין גם לא שלח תגבורת ראויה לגזרת מוצא – קסטל, על-אף בקשותיו הרבות של מאיר זורע, מפקד גדוד "מכמש", שהיה אחראי באותו יום לגזרה זו.

כשקיבל טבנקין את האחריות לגזרת הקסטל (ב-7 באפריל) לא ביקר בקסטל ולא החליף את המפקדים והחיילים מהחי"ש שהיו תשושים ומוכי-הלם ושכמה מהם היו פצועים, וגם לא תגבר אותם, למרות הבטחותיו. כששלח אליהם את התגבורת (הלא-מספיקה), ב-8 באפריל, כבר היה מאוחר מדי. למגיני הקסטל ולאנשי התגבורת לא היו משוריינים להתמודד עם משורייני הערבים, וטבנקין לא שלח אליהם את המשוריינים שהיו ברשותו, ואף החזיר לקריית-ענבים את המשוריינים שהיו בסביבות הקסטל. אחרי התבוסה בקסטל לא היה חילוץ הנפגעים מאורגן כראוי.

הרי תקציר הסיכום שכתב קצין המבצעים ב' של חטיבת "עציוני", אליהו ארבל:

"בתחילת הפעולה בקסטל לא היה פיקוד אחיד ולא מגמה אחידה. לא היה שיתוף-פעולה אופרטיבי ואדמיניסטרטיבי בין מטה 'עציוני' ובין הפלמ"ח. (התדר של) רשת האלחוט בין המפקדות היה שונה, ומטה 'עציוני' לא ידע על פעולות הפלמ"ח. הוחמצה הזדמנות להשמיד אויב שנמצא במקום נוח להתקפה. טבנקין לא דאג לכל האנשים במרחבו, והייתה אפליה פושעת. אנשים נשארו בקרב ימים רבים, ויחידה שנייה⁸ הוחלפה כל עשרים וארבע שעות.⁹ הוראות ידין לא הועברו ל'עציוני'. לא קויימו אבטחות. כל הגורמים אשמים בנפילתם של שבעים וחמישה אנשים ובנזק ברכוש, יותר ממאה אלף לא"י. מטה 'נחשון' וטבנקין לא העריכו נכון את המצב בקסטל, דאגו (רק) לפלמ"ח, הבטיחו הבטחות ללא כיסוי ולא נתנו הוראות מתאימות כאשר הפיקוד היה בידיהם."¹⁰

איש המטה של שאלתיאל שלום עשת העיד: "בקרב היו שבעים הרוגים משום שהפלמ"ח התחמק מלהגיש עזרה."¹¹

אחרי שנים הסביר יוסף טבנקין את מניעיו: הוא סבר שחטיבת "עציוני" מסוגלת לספק מחליפים למגיני הקסטל וגם לתגברם ולציידם. הרי מאה לוחמים הגנו על הקסטל, ולרשותו (של טבנקין) עמדו מאתיים לוחמים, שנועדו למלא את כל המשימות במרחב, ועודפי נשק לא היו לו. הוא האמין שמאה לוחמי "עציוני" יעמדו מול כל התקפה. טעותו היחידה הייתה אי-ידיעת חולשתם של מפקדי "עציוני" ופקודיהם. לוחמי הפלמ"ח, המנוסים בקרבות יותר מאנשי החי"ש, נועדו לא להגנה על מתחם אלא להתקפות. "במשך כל המלחמה שמרתי על העיקרון של ריכוז הכוח, ואף פעם לא פיזרתי את הכוח," אמר טבנקין.¹²

בהסבר זה אין תשובות לשאלות שהוצגו לטבנקין, והוא גם חוטא לתיאוריה הצבאית. כבו במאה התשע-עשרה כתב הפלדמרשל קרל ברנארד פון-מולטקה: "יתרונותיה של המתקפה מקובלים על הכול, שהרי בה מכתיבים אנו ליריב את דרך הפעולה... מנהיג צבאי פיקח יבחר עמדות מגן שאופיין כל-כך התקפי, מנקודת-ראות אסטרטגית, עד שהאויב ייאלץ לתקוף אותנו כאשר אנו מחזיקים בהן." ¹³ הקסטל היה מוצב-מגן שאופיו התקפי, ומגיניו היו יכולים להביס את תוקפיהם ולהשמידם. בשטח שבין הקסטל למחצבת צובא רוכזו כמעט כל המגויסים הערבים מסביבות ירושלים. בארבעת חודשי המלחמה הראשונים לא היו ליהודים הצלחות בקרבות התקפה, אבל היו להם הצלחות בקרבות הגנה (בכפר יעבץ, כפר סאלד, כפר אוריה, גוש-עציון יחיעם וטירת-צבי בפברואר). אפשר להניח שהערבים לא היו כובשים את הקסטל אילו החליף טבנקין את מפקד הקסטל (כפי שהורה לו אבידן), ואילו שלח לקסטל בעוד מועד את נחום אריאלי ומחלקתו וגם את המחלקה של דוד אלעזר. הערבים פרצו את קו ההגנה של היהודים, זמן קצר מאוד לפני שהגיעה התגבורת, בגלל הפיקוד הלקוי של היהודים, והפיקוד היה לקוי בשל התקשורת הלקויה בין יחידת הפלמ"ח לאנשי החי"ש ובגלל תשישות הקרב של רוב הלוחמים. הלוחמים שהיו בבית קבר השייח' לא הודיעו למפקד המוצב שהם עוזבים את העמדה הזאת ומתמקמים בעמדות מאחוריה. הלוחמים שהיו בבית המוכתר נטשו את עמדתם. אפשר להניח שהעייפות הייתה סיבת המחדלים האלה. טבנקין גם לא מילא את פקודת ידין לתקוף מהאגף את הערבים שהסתערו על הקסטל.

מדוע תפקד יוסף טבנקין כפי שתפקד? הסיבות שאני מציע הן חוסר ניסיונו, אי-התאמתו לתפקיד והלם הקרב שסבל ממנו מאז הכישלון של שיירת חולדה. בכינוס מפקדי חטיבות, בהפוגה הראשונה, אמר יגאל אלון שבמערכת הקסטל לא היה תיאום ושהוחמצו בה הזדמנויות¹⁴. ב-7 וב-8 באפריל חזרו תוקפי הקסטל הערבים על המהלכים של אחד הקרבות המפורסמים בהיסטוריה הערבית, קרב קדסיה (בסוף שנת 635), שהתחיל בלילה ("ליל הזעקות") ונמשך ביום. לקראת סוף הקרב הגיעו שני הצדדים – הערבים והפרסים – לקצה גבול יכולתם, אבל הערבים היו נחושי-החלטה יותר מהפרסים. מפקדם, סעד איבן אבי וקעה, היה חולה, ופיקד על הקרב ממיטתו שהוצבה על גג בניין. אשתו הצעירה סעדה אותו. על-אף המחדלים האלה בישר קרב הקסטל את ניצחון היהודים במלחמת תש"ח. על קברו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני אמר עוזרו, אבו ג'רביה: "לעולם לא נמצא לו תמורה. הוא היה מנהיגנו, המנהיג היחיד. הוא נעלם."¹⁵ הש"י דיווח: "כיבוש הקסטל גרם פאניקה בקרב הערבים... הם מפחדים שהיהודים ינתקו את... מקורות האספקה... ברמאללה וחברון."¹⁶

סוכנות "אסושיאייטד פרס" הודיעה, ב-12 באפריל, על סכסוכים במחנה הערבי לקראת בחיות היורש של עבד אל-קאדר אל-חוסייני.¹⁷ היורש שנבחר, אמיל גורי, סיפר במסיבת-עיתונאים ב-19 באפריל על אנרכיה במחנה זה.¹⁸ הסופר והעיתונאי עמוס אילון כתב, כבר בתש"ח, "שעם מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני הקיץ הקץ על הכוחות הארץ ישראלים של האויב בירושלים."¹⁹ אחרי שנים אמר יגאל ידין: כיבוש הקסטל חולל מפנה באסטרטגיה של היהודים במלחמת העצמאות: בפעם הראשונה "כבשנו כפר מחוץ לשטח שהיה מיועד למדינה היהודית."²⁰ מערכת הקסטל לא תוחקרה ולא נלמדה. המטכ"ל, מטה הפלמ"ח ומטה הגדוד הרביעי לא הפיקו ממנה לקחים. על כמה מהליקויים דובר בחדרי חדרים, וגם ועדת החקירה שהוקמה בימי ההפוגה, בראשות יצחק גרינבוים, דנה בהם, אבל הפרוטוקולים של ועדה זו נשמרו כסוד כמוס עשרות שנים.

אחרי מלחמת העצמאות נכתבו ונאמרו על קרבות הקסטל כמה דברים שאינם מתאימים לעובדות; אחרי ארבעים שנה, ב-1988, יצא לאקרנים סרט תיעודי, בשני חלקים, על חטיבת "הראל". ההיסטוריונים פרופ' גבריאל כהן וד"ר מאיר פעיל השתתפו בהכנת הסרט הזה, שאינו משקף את הדברים כפי שהיו. מיתוס קרבות הקסטל מלווה את החברה הישראלית מראשיתה ועד היום.
____________

בשבוע הבא: פרק ראשון על מערכת משמר העמק ממחקר המשך במימון "פורום המזרח תיכון" מפילדלפיה", חבריי אנשי העסקים משה לוי, ויהודה מאיר רוט, וכן "גיוס המונים. זה פרסומו הראשון של המחקר. פרק זה עוסק במאמצי הערבים להשמיד יישוב יהודי אחד לפחות; בהחלטת מפקד "צבא ההצלה" פאוזי קאוקג'י להשמיד את הקיבוץ משמר העמק; בהכנות הקיבוץ למבחן הצבאי המכריע ובפרדוכס המיליטריסטי של הקיבוץ השמאלני.

1. א"צ, יומני טיסה וטל הוגו אלברשטיין ויצחק הננסון מ-3 באפריל 1948.
2. יואב גלבר, גרעין לצבא עברי עמ' 122.
3. א"צ, הערכת מצב, זרובבל בשם נחשון 8 באפריל 1948
4. יהושע גולדרט ויוסף טרמר שצורפו למפקדת חטיבת "גבעתי" ואבידן הביא אותם אתו ל"מבצע נחשון" היו פולנים. מי היה הרוסי לא ידוע למחבר.
5. משה בר תקווה.
6. א"צ, תיק נחשון.
7. ראיון עם שמעון אבידן
8. אחרת.
9. הכוונה: אנשי "עציוני" נשארו בשדה ימים רבים ואילו אנשי הפלמ"ח הוחלפו.
10. א"צ, דוח ארבל על קרבות הקסטל
11. עדות מס' 36 של ושלום עשת.
12. א"צ, עדות מס' 54 ושל יוסף טבנקין; ראיון עם יוסף טבנקין.
13. יהודה ואלך, תורות צבאיות, מערכות, 1977, עמ' 85-67; "מדברי מפקדים", מערכות, ס"ב-ס"ב, ילי 1950, עמ' 105
14. א"מ, פרוטוקול כנס מפקדי החטיבות.
15. קולינס ולאפר, ירושלים, ירושלים עמ' 217
16. א"צ, מסמכי יבנה.
17. המשקיף, 13 באפריל 1948.
18. שם.
19. עמוס אילון "ירושלים לא נפלה – מצור 1948", טברסקי, תש"ח, עמ' 11.
20. א"צ, עדות מס' 88 של יגאל ידין; סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין.