|
|
נפל למותו מגובה של כשמונה מטרים [צילום: מוטי קרליץ/פלאש 90]
|
|
|
|
|
ביום האחרון של חודש מאי נפרדו אתרי הבנייה בישראל מעוד פועל בניין, מוניר סאלח בן 30 מהכפר עזבת סלמאן ליד קלקליה, שנפל למותו מגובה של כשמונה מטרים באתר בנייה ברחוב הרב שבזי בבני ברק.
כל חודש שלושה פועלי בניין לא חזרו לביתם בתום יום עבודה. אנחנו נפרדים מחודש מאי, כשמתחילת שנת 2018 שבעה עשר פועלי בניין סיימו את עבודתם באתרי הבניין, כשבני משפחותיהם נשאו אותם בארונות מתים. באותם החודשים בשנת 2017 חמישה עשר פועלי בניין חזרו מאתרי הבניין בארונות מתים.
כבר יותר מדי שנים כל חודש בממוצע שלושה פועלי בניין לא חזרו לבתיהם בתום יום עבודה ומספר מאוד לא סביר של פועלי בניין שב לביתו עם פגעי גוף ונפש. מספר מאוד לא סביר של פועלי בניין שב לביתו עם אחוזי נכות גבוהים, אחוזי נכות המשבשים את חייהם וחיי משפחותיהם.
כשנעמי שמר כתבה את השיר על אהבת פועלי בניין, היא כתבה שיר אהבה כנה של פועלים לעבודתם על פיגומי הבניין, היא לא שרה על אהבת פועלים למלאכת הבנייה ולבנות היפות בשילוב עם תוצאות מדממות ממוות קוטף חיים. מוות שקטף בחמישה החודשים האחרונים 17 פועלי בניין, שלא יחזרו לעולם לבתיהם.
מצער וכואב, ששירת האהבה של פועלי הבניין הומרה בשירת המוות והמודעות השחורות, שבעלי חברות הבנייה היו צריכים לתלות בשערי בנייני המוות - ולא תלו. לא מילאו אפילו את החובה המינימלית לתלות מודעת אבל על שער בניין שביסודותיו יש לא רק ברזל ומלט אלא גם דם של פועל בניין.
מצער וכואב, שהתרגלנו למציאות שקמים ברחבי הארץ מגדלים, שעל מזבח הקמתם שילמו בחייהם פועלים, שהיו להם שמות. פועלים, שהיו להם אהבות ותקוות, והם מצאו דרכם מפיגומי הבניין ומפגעי המנופים הכבדים אל מותם.
מצער וכואב, שאנחנו חברה אדישה, שאינה מפנה מקום הולם בשיח הציבורי לעובדה המזוויעה, שמאות פועלים בשנים האחרונות, שיצאו עם בוקר לעמל יומם חזרו עם נכויות קשות וחלקם לא חזרו בכלל לבתיהם. אסור לעבור לסדר היום, כשפועלי בניין שבים לבתיהם עם פצעי גוף ונכויות קשות. זו מציאות שאסור לנו להשלים עם קיומה. ארץ התנ"ך ארץ ספר הספרים, שנושמת את ציווי קדושת החיים חייבת לומר לא לנוכחות הפרועה של המוות על פיגומי הבנייה.
