טבע ולא שכל

לא פעם התגלעו ויכוחים נוקבים עם אומות העולם סביב אמונות ודעות, ואף היו מאיימים על חייהם של קהילות ישראל בגולה. סיפור ידוע הוא הוויכוח של רבי יונתן אייבשיץ (מגדולי פוסקי ההלכה ביהדות אשכנז 1694-1764) עם כומר אחד שהתווכח עימו וטען כי החכמה חזקה היא מהטבע. רבי יונתן טען לעומתו כי הטבע הוא החזק מכול. קבעו השניים להיפגש במועד מאוחר יותר ולהביא את הוכחותיהן השונות.

הלך רבי יונתן אייבשיץ והמשיך בלימודו. חלפו הימים והגיע זמן המפגש, בטרם יצא מביתו נבהל רבי יונתן על כך שלא התכונן כיאות לפגישה, הוציא את קופסת הטבק מכיסו והריח את ריח הטבק ונירגע, שם מבטחו בבורא עולם שיצליח דרכו ומשימתו. בטרם סגר את קופסת הטבק השתחל לתוכה עכבר קטן, ורבי יונתן לא הבחין בו. לבש רבי יונתן את מעילו, הכניס את קופסת הטבק לכיס המעיל ויצא לדרכו. הגיע רבי יונתן למקום המפגש, ושם כבר ישבו שרים, כמרים ואנשי מעלה לראות כיצד מושפל נציג היהודים בוויכוח הגדול. לפתע נכנס לאולם חתול עומד על שתי רגליו, לבוש בבגדי מלצר, צווארו עטוי פפיון, והוא מחזיק בשתי ידיו מגש עם כוסות ומגיש שתייה לאורחים.

קריאות התלהבות נשמעו באולם, הנה הוכחה שהחכמה חזקה היא מן הטבע, בזכות החכמה ניתן לאלף חתול שישנה את טיבעו ויתנהג כמלצר מדופלם. כל הנוכחים התבוננו כעת ברבי יונתן לראות מה יענה להוכחה גדולה שכזאת. רבי יונתן הוציא את קופסת הטבק על-מנת להריח מעט את ריח הטבק ולהרגע מההוכחה הניצחת. לפתע פתאום קפץ העכבר מקופסת הטבק והסתובב באולם. החתול בחושיו המחודדים הריח את ריח העכבר ומייד זרק את הכוסות, שפך את השתייה, נעמד על ארבע רגליו ופתח במירדף עיקש אחרי העכבר הקטן... פני הכומר הנוכרי העידו על גודל כשלונו - טבע אי-אפשר לשנות.

ומה הנמשל? בשבוע שעבר ראינו את סרטון האימה, של הגברת בטרמינל, כשהיא צועקת וצוחקת. כל הדיבורים על "הדתה", קיבלו תיעוד חי מהשטח. כל הדיבורים על סובלנות, על נאורות, התפוצצו, לאלפי זיקוקין, כאשר נשלפו התפילין מנרתיקן, והגברת הסופר שמאלנית, אבל המאולפת לנימוסים ולהליכות, החלה להתחרפן ולהשתולל, ולרדוף, ולקלל, ממש לא הצליחה לשלוט בעצמה נוכח ה"דבר" הדוחה הזה - הנחת תפילין בפרהסיה. אוה... איזה מופע אדיר זה היה, מי יכול כעת להתווכח עם עובדות שזה לא שכל, זה טבע...

מקום ציבורי

ולמי שפיספס את קרקס בג'רנו, אז כך היה - בחור חב"דניק הניח ליהודי תפילין בבית הנתיבות. בעוד היהודי כורך את התפילין, קמה אישה צרחנית וקולנית שישבה בסמוך, השירה מעליה את הפרופסורה, וכך צווחה: "לך מכאן. יש כאן בני אדם, ציבור, לא רוצים אותך, לא רוצים להיות חלק ממך, תלך לשם, אתה מפריע לי, לא אני מפריעה לך. למה אתה בא לפה? לך לשם, כאן זה מקום ציבורי, במקום ציבורי אתה צריך ללכת, לא להיות כאן לידי במקום שאני יושבת"... היא דורשת שהח"בדניק ושכמותו ילכו לשם, או לשם, רק שלא יהיו פה.

אז כאשר קיבלתי שוב ושוב את הסרטון, קבעו כולם שזו אישה חולה, ולכן דרושה כאן בהחלט, מחילה... אבל לא חלפו מספר שעות והוברר שהגברת היא פרופסורית לחינוך... פנינה פרי, מלמדת באוניברסיטאות, ואפילו כתבה ספר "מופלא": "חינוך בחברה רבת תרבויות, פלורליזם ונקודות מפגש בין שסעים תרבותיים". אתם לא מאמינים? תשאלו אם זה אפשרי את פרופסור שטרנהל, ושרת החינוך לשעבר שולמית אלוני, והסופרים הכוהנים עמוס עוז, ודויד גרוסמן, וכול, הכביכול, מאולפים על-פי שכל... כל אחד מהם היה יכול להשתתף במערכון קורע שכזה... ואתם יודעים מה? בעלה של פרופסור פנינה פרי שימש בעבר נשיא הקרן החדשה. בדיוק עוד תצריף לפאזל.

אנו זוכים לראות מידי פעם מה זה הומור אלוקי, מה זה "צחוק עשה לי אלוקים". מחד עומדים נציגי הנאורות, האקדמיה, הפלורליזם והרב תרבותיות, והכוח, והמעמד, ובצד השני, יהודי חשוך, שיש לו בראש רק הדתה ותפילין, ומשיח, ועוד מצווה שאולי היא זו שתקרב את הגאולה, זה רציני זה?

אז איש השנה שלי הוא החסיד המותקף ר' מאיר הרצל, שראו אותו רק לשבריר שנייה, למרות שהסרט באורך הדקה שצולם, היה בעצם שבע דקות. תחשבו תחת מטר פגזים, צרחות מול כל הנוסעים, צחוק פרוע חסר פשר, מסביבו תיהום הפנינה, והוא שלו ושקט, שומע חרפתו ואיננו מגיב, ממשיך להניח את התפילין, אינו שם לב שהנוסעים כבר מצטופפים להביט במחזה, והוא עסוק בשליחותו, שהיא גדולה ממנו, לעבוד את הבורא בענווה, וביראה, ולמלא את השליחות שנטל על עצמו, בכול לבבו ובכול נפשו ובכול מאודו... והכוחות האלה, והמידות המופלאות והאיפוק שכמו נחצבו מסלע, יכולות ללמד אותנו פרק משמעותי בחיים.