"העבודה" הולכת ימינה - האמנם

בחלק מהעיתונות היומית הופיעו בסוף השבוע כתבות שכללו אמרות בנוסח: "מפלגת העבודה פונה לצד הימני במפה הפוליטית". בהדרגה התפשטה "המגיפה" לעבר אמצעי תקשורת נוספים ומוקדה בדבריו של ח"כ כבל¹, לשעבר מזכיר המפלגה וכיום יו"ר ועדת הכלכלה. אילו הייתי מאמין שמפלגה זו מסוגלת לחשב מסלול מחדש ובאופן רציונלי, הייתי מברך על ההתפתחות וההתפכחות. לדעתי ולצערי אין יסוד ריאלי להנחה כזו. אין זו פעם ראשונה שבכיר במפלגה מתבטא ברוח ריאליסטית דומה, אך ההתבטאות חסרה בסיס קונספטואלי ופוליטי ממשי. יו"ר המפלגה הנוכחי, אבי גבאי, עשה כך זמן קצר לאחר שנבחר ליו"ר וספג קיתונות של ביקורת מחוגים שונים בה. עוצמת הביקורת הייתה כה רבה, עד כי דומה היה שהמפלגה עומדת שוב לערוף את ראשה, שחטא "באמת". כשם שהמהלך של גבאי היה פוליטי ונועד לשפר את מעמדה של המפלגה שהתדרדר בסקרים במהירות, אני רואה גם את "התרגיל" של כבל באותו אור ממש.

שנים רבות אני גורס שיסודות הכשל הפוליטי של מפלגת העבודה, כיורשתה הכושלת של מפא"י ההיסטורית, ולא כשלוחה עלובה של השמאל ההזוי באירופה (כיום גם בארה"ב), קשורים בשגיאה מהותית בקריאת המציאות. רבים בה נטו לחשוב שהציבור נע ימינה ובקשו לאזן זאת באמצעות הליכה, מוגזמת, שמאלה. למעשה, נותר הציבור כמעט במקומו, ומפלגות השמאל, מ"העבודה" ושמאלה, הגזימו בנטייתן החדשה ואיבדו את משקלן והשפעתן בציבור היהודי בישראל. הטענה שהציבור זז ימינה, נבעה משגיאה אנליטית בהבנת המציאות ומנוחיות אידאולוגית. היא פטרה את השמאל מחשבון נפש אמיתי, סיפקה לו אג'נדה מול הימין הלאומי והקלה עליו להאשים את הימין בכל צרותיו. כמי שהיה חלק ממחנה השמאל המתון בעבר, קל לי יחסית להעריך את מקורות המגמה המכרסמת במעמדה הציבורי של המפלגה העיקרית במחנה זה - מפא"י לשעבר. המשבר העיקרי התחולל עם פרישת בן-גוריון מהמפלגה. בשל מעמדה ההגמוני של מפא"י בישוב היהודי בשנות העצמאות הראשונות, נדרש זמן רב להבנת מלוא המשמעות של משבר זה. אצל חלק מאנשי מחנה השמאל, ההתפכחות לא הגיעה עד עצם ימים אלה. מאותה סיבה אין לי ספק שחלק מרכזי מהתמיכה הפוליטית שמקבל מחנה "המרכז" של לפיד, נובע מפורשי מפא"י הפחות אידיאולוגיים של פעם, שלא העזו להחליף את הדגל האדום במשהו מציאותי יותר.

מפא"י ההיסטורית הוכתה פוליטית על-ידי שלוש תופעות: השחיתות מבית מדרשו של הבולשביזם, והביורוקרטיה והאפליה שזו הנהיגה בחברה ובכלכלה הישראלית, כחלק מהאמצעים שנועדו להבטיח את אחיזתה בשלטון. הכשל האדיר של מלחמת יום הכיפורים וההתרחקות השיטתית ממוטיב יישוב הארץ על-ידי הקמת היאחזויות וישובים בכל שטח משטחי ארץ-ישראל ששוחרר במלחמות ישראל. העובדה שלמנחם בגין, שעלה לשלטון אחרי מותו של בן-גוריון, היה שאר הרוח הפוליטי לוותר על סיני בכדי להשיג שלום עם הגדולה ביריבותיה של ישראל, מצרים - קיבעה סופית את המגמה הפוליטית, שלימים נקראה "המהפך של 1977". ההסתייגות של העבודה מהתיישבות באיו"ש עד כדי חבלה בה ואפילו ויתור מלא עליה, לצד האילוץ של פינוי מלא של סיני כתוצאה מתוצאות מלחמת יום הכיפורים נרשמו ועודם נרשמים לחובתה של המפלגה. ספק אם היא יכולה כיום לשנות "מורשת" זו על-ידי הצהרות "ימניות" מסויגות של מנהיגיה הלא כריזמטיים.

לשיקולים אלה היו בעבר השפעות מכריעות על עיצוב המפה הפוליטית, השפעות, שכאמור, נתקבעו בתודעה הישראלית. כיום אין לדבר אותה חשיבות, מפני שבתחום הכלכלי-חברתי נעים כולם, למעט השמאל הקיצוני, פחות או יותר באותה מגמה. יהודים מטבעם הם עם אינדיבידואליסטי, שמעדיף חופש החלטה ופעולה אישיים על פני אוֺמֽנוּת מוגברת של המדינה. בתחום הביטחוני והלאומי, הליכוד כיום הוא המפא"י של ישראל ואין צורך במפא"י אחרת. גם בזיקה לציונות "הקלאסית", המגשימה והמיישבת, הליכוד כיום יותר מפא"י ממפלגת העבודה, גם כשהוא לפעמים מתון מדי. העבודה עדיין מדברת ביותר מדי קולות שאינם מסונכרנים. הואיל והציבור איננו טיפש, ספק אם תרגיל הצהרתי כזה או אחר, יציל את המפלגה ממפולת בבחירות הקרובות ויעניק לה תנופה חדשה. אם תהיה חצי ליכוד וחצי שמאל, תצא קרחת מכאן ומכאן.

אמון פוליטי

תרגיל "אוסלו" של העבודה גרם נזק חמור למדינה כמעט בכל מבחן אפשרי, החל מפילוג וקיטוב פנימיים וכלה באובדן חיים וממון במספרים בלתי-סבירים בעליל. בראיה פוליטית, הנזק העיקרי שלו הוא חבלה באמון הציבור. כל מי שזוכר את דברי רבין ערב נצחונו בבחירות 1992 והיה נוכח בהן וראה את תוצאותיהן, מבין שרבין ניצח מפני שזכה לאמון העם - אמון אישי ולא אמון פוליטי. אילו עמד שמעון פרס בראש המפלגה אז, הייתה, לדעתי, זו מפסידה באותן בחירות. תרגיל "אוסלו" פגע פגיעה אנושה באמון זה², הן מפני שהוביל בדרך הפוכה לזו שעליה התחייב רבין לפני הבחירות והן מפני שהיה כולו מקח טעות ונוהל בשיטות נכלוליות; שיא השיטות הללו היה "תרגיל גולדפרב".

סילוק בן-גוריון (1963)³, והניסיון הכושל של אוסלו (1993), היו שני מבחני אמון קריטיים שבהם נכשלה המפלגה. מה שנחוץ לה כיום איננו עוד הכרזה סתמית, שהציבור מבין היטב את כוונותיה הסמויות, אלא חידוש האמון. הציבור שאינו מאמין בעבודה ואינו תומך בה, בין אם הוא ימין ובין אם הוא מרכז, יהיה זה שיקבע את גורלה. רק אם תשכנע חלקים אלה בציבור, שהיא מבינה את שגיאותיה וכנה ברצונה לשנות דרך ולעבור ממאבק על הגמוניה של קבוצות אינטרסים שרוכבות על גבה, למפלגת המונים שרצון הציבור וצרכיו הם המצפן המרכזי לדרכה, רק אז תצליח. ברגע זה אינני מאמין שהיא מבינה "דקויות אלה".

הסכם אוסלו הראשון, היה לא רק הונאה ציבורית קולוסלית, א גם חולל וייצב קו שבר חמור בחברה הישראלית, באג'נדה הציונית ובלכידות החברתית. ללא תיקון אלה, הציבור לא יעניק בכורה, לא במודע ובוודאי לא באינסטינקט למפלגה האחראית להם. אני מסרב לדמיין מה יתרחש כאן אם יטעה הציבור ואמין שוב בתרגיל הונאה חדש של העבודה: המשבר של אוסלו יהיה כאין וכאפס לעומת הקיטוב והניכור ד'היום; הציבור חייב להיות ער לכך וזהיר עד מאוד.

אני שותף, להערכה שללא תפנית פוליטית אמיתית ותיקון משבר האמון שהוא תנאי לה, מפלגת העבודה בדרך לחידלון פוליטי. בעולם התקשורתי הנוכחי, כאשר החיים המוחצנים נחשבים בטעות כביטוי מלא ואמין לחיים האמיתיים, הרעש התקשורתי שמחוללים המנגנונים העובדים עבור מפלגת העבודה במימון זר ובערוצים גלויים וסמויים, עשוי לבלבל חלקים בציבור. זו סכנה העומדת לפתחנו, אבל יש בה גם הזדמנות, אם ראשי העבודה יפנימו את מצבם ויעסקו בתיקון המהות ולא בלוחמה פסיכולוגית נטו.

עצם הסכנה שהעבודה "תדעך" עד להתפרקות, איננה חמורה בעיני. אם יתחולל הדבר, סביר שיוביל להתפוררות המפלגה, ותומכיה יתפזרו בסיבוב הבחירות הבא וייטמעו במפלגות אחרות, רובן כאלה שקיימות גם כיום. בראיה היסטורית זו התפתחות חיובית. גוף פוליטי שאין לו מסר חיובי של ממש כמפלגת העבודה, הוא גוף שסיים את תפקידו הציבורי. גוף פוליטי שסיים את תפקידו הציבורי, ראוי שיתפרק - מנפלאות "הברירה הטבעית". התפרקות העבודה תשנה את המאזן בכנסת, תחזק את הגוש הלאומי-ציוני האמיתי ותעצים את יכולותיו לקדם לצד הנושאים המדיניים, שייהנו מתמיכה ציבורית פורמלית חזקה יותר, גם את הנושאים החברתיים. עיקר המאמץ בתחום החברתי צריך לחתור לצד המשך הצמיחה המואצת, להגדלת השוויון - הזדמנויות, הכנסות, שירותים, חינוך וכו' - באמצעות מנגנונים חזקים לשיפור חלוקת העושר הלאומי. הכל יחד עתיד לשקם את הסולידריות הלאומית, לחזק את ביתנו הלאומי ולעשותו טוב ואטרקטיבי יותר.