עיתוני הבוקר של יום שלישי האחרון "תפסו" אותי עם הידיעה כי ביהמ"ש העליון מחפש יועץ תקשורת. ב
ידיעות אחרונות, סיפרו לנו כי מערכת המשפט יוצאת לקרב על דעת הקהל. אומנם יש למערכת "מערך דוברות יעיל העושה מלאכתו נאמנה. אלא לה, לכבוד הנשיאה אין דוברות הולמת. על כן היא כבר החלה לראיין מועמדים..." כך נאמר.
נבצר ממני להבין כיצד משכיל ביהמ"ש העליון הנכבד, שעל-פי ההרכב האישי שלו זכה גם במנה הגונה של תבונה, להמשיך ולהקשות את עורפו. לא להבין את המציאות סביבו. לא להבין כי הבעיה איננה ביחסי ציבור אלא ביחסים בכלל, עם כל הסובב אותו: עם הציבור, עם הרשות המחוקקת, ועם הרשות המבצעת. כיצד הוא "מצליח" ליצור אטימות מתמשכת ובלתי מתפשרת (מאז הגה אביו מולידו הרוחני,
אהרן ברק, את המילים האלמותיות "הכל שפיט"), כיצד הוא מצליח להבין כי הבעיה היא בהחלטותיו האומללות, בעובדה כי אותו מנהיג גדול, אהרן ברק, מוליך אותו כאילו יש חח/נזם
1 באפו, אל הפאטה-מורגנה של הכוח המדומה, אף שבפועל הוא מוליך אותו אל התהום של הניכור, של חוסר האמון. ואולי גם להגבהת חומת האיבה בינו לבין כלל הציבור.
עובדות? סטטיסטיקה? בבקשה בתמצית. על קצה המזלג: סקר שערך פרופ' אבי דגני נשיא מכון גיאוקרטוגרפיה, רק לפני כשנה ומחצה, מעיד על הירידה החמורה במעמדו של ביהמ"ש העליון. 56% מהנשאלים אמרו כי אין להם אמון מוחלט בבית המשפט לעומת... 3%(!) שהשיבו כך לפני 25 שנה. יקצר המצע מהשתרע ולא ננתח כאן את כל הגורמים והסיבות לניכור ההולך ומתרחב בין בית המשפט לבין הציבור. אזכיר רק שלושה כאלה, מהרבים מאד.
ב-2003 החליטה ועדת הבחירות המרכזית, בתמיכת היועמ"ש והשב"כ, לפסול את
בל"ד (בראשות
עזמי בשארה), מהתמודדות בבחירות לכנסת. עגלה עמוסה במטען ראיות פרקה את מטענה בלובי השיש הבוהק של בית המשפט העליון. המטען הזה כלל תמיכה בחיזבאללה, קריאה עזת מצח לתמיכה במוקוואמה-התנגדות בסוריה, והשיא, שהיה בבחינת תחיבת אצבע בעין: מפגש עם הנהגת חמאס בחברון, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כאשר דם יהודים נשפך כמים בכל רחבי הארץ. באותו מפגש אמר בשארה "הפסקת האינתיפאדה פירושה כניעה..."
המציאות בשטח
ובכן, לביהמ"ש כל זה לא הספיק. בסיום היום שבו פסלה ועדת הבחירות המרכזית את בל"ד, נטש בזעם השופט
מישאל חשין, שעמד בראשה, את החדר. הוא לא יקבל החלטה ברוב דעות. הוא לא יקבל החלטה דמוקרטית... מותר לו. הוא נמנה על העליונים, כידוע. בפסילתו של מי הוא כן תמך? ניחשתם נכון:
ברוך מרזל. ומה אמר חשין כדי להצדיק את פסילתו של הפוליטיקאי היהודי? הוא "גזעני שבגזענים", כך כינה את ארגונו.
פס"ד זה, לקה מעת היוולדו, בעקמת קשה מנשוא. שכן ברק עוד הוסיף עליו דיאגנוזה אומללה שנתבדתה אח"כ במבחן המעשה. הוא אמר: "לא שוכנענו שאכן מונחות בפנינו ראיות משכנעות ברורות וחד-משמעיות כי ח"כ בשארה תומך במאבק מזויין כנגד מדינת ישראל". כיום אי-אפשר שלא לשאול את השאלה וכי מה בדיוק רצה אהרן-העליון-ברק? שמפלגה תיפסל רק אם ראשיה יוציאו לפועל בעצמם פעולת אינתיפאדה?
הכרעה, וליתר דיוק סדרת הכרעות אומללות, שלוש במספר, בהן זרק ביהמ"ש העליון את הממשלה מכל המדרגות, אירעו במסגרת הדיונים על הוצאת המסתננים מדרום תל אביב ושילוחם לארצם. ביהמ"ש, שוב, בפסקי דין שהתבררו כנלעגים בתוקף המציאות בשטח, שהיא החזקה מכל, התגלה כמי שתלה את חכמתו המשפטית על המסמר שבקיר, מנע שוב ושוב את שילוחם, ואילץ את הממשלה לסגור את מתקן חולות. אז החלו המסתננים להלחם זה בזה, על-רקע המאבק על... השלטון באריתריאה גופא... מסתבר כי המסתננים מאריתריאה הפכו את קריית מלאכי ואת דרום תל אביב, למעשה בהרשאת הבג"ץ, לשדה קרב קטן, משהו "אוריגינלי", בזעיר אנפין, משלהם, סוג של בבואה אריתריאית רוויית דם, פצועים, מוכים וחבוטים, הרס ברחובות ראשיים, כאן אצלנו בבית...
"מדוע אינכם שולחים את התומכים בשלטון באריתריאה חזרה לארצם? הרי שם מקומם... אנחנו נתמוך בכם, ואף נזהה אותם", אומרים עכשיו אנשי הפלג שבאופוזיציה. "הם פליטים? הצחקתם אותנו..."
ולבסוף החטיף... שופטי העליון עשו מנהג לעצמם להנציח את דמותם האלמותית בציור מעשה ידיו של צייר אמן. מדובר במתנה שממומנת כמובן מתקציב המדינה. על כל שופט להיכבד, לשבת שבעה נקיים, על-מנת שתועלה דמותו, במלוא הדרה, על הבד. התשלום המשוער הוא בגובה של כ-50,000 שקל. אין לבנו גס במתת הוקרה מיוחדת זו, אבל אנו משאירים לקוראינו את התשובה לשאלה, מדוע צילום, שיהיה כמובן מוקפד במיוחד, באותו גודל, על נייר משובח, אף הוא במיוחד (כפי שעשתה, אגב, כנסת ישראל), לא יסכון? צילום כזה, העשוי על-ידי איש מקצוע, עשוי לעלות אף הוא ביוקר. לפחות 5,000 שקל... עשו אתם את החשבון. חישבו גם על שכרון הכוח בהחלטות ובדפוס ההתנהגות, ונסו אתם להשיב על השאלה הבנאלית משהו: מה יעזור מינוי של יועץ תקשורת, כאשר כך מתנהל ביהמ"ש העליון...