אנגלה מרקל מזכירה לעיתים קרובות את ההיסטוריה בתקופה האחרונה, ופעמיים בחודשיים האחרונים התייחסה לשלום אוגסבורג שנחתם ב-1555 ונועד לשים קץ למלחמת 60 השנים בין הקתולים לפרוטסטנטים. אבל בשנת 1618 פרצה מלחמת 30 השנים, בסיומה חרבו חלקים נרחבים מגרמניה. גם היום, סבורה הקנצלר, עלול להיווצר רושם מוטעה של שלום ושל בריתות המבטיחות אותו – כותב דר-שפיגל. מצב הרוח שלה הולך ונעשה עגום, והיא אינה נוהגת ליפות את המציאות.
לאחר המשבר הפיננסי של 2008 קיוותה מרקל, כי יושג הסכם בינלאומי לריסון השווקים. זה לא קרה. וכעת היא רואה את עמודי התווך של הסדר העולמי הולכים וקורסים.
דונלד טראמפ? הוא החזיר לאפס את מחוגי השעון ההיסטורי ומטיל ספק בכל מה שאיחד את המערב במשך עשרות שנים: נאטו, הסכמי סחר, האו"ם. למרקל אין אשליות: טראמפ מממש את הבטחות הבחירות, בלי שום קשר לכמה שהן מזיקות.
ולדימיר פוטין? בעבר הוא היה מלא הערצה להישגיו של המערב, אבל בשלב מסוים הבין שלא יוכל להתחרות בו מבחינה כלכלית וכעת פועל רק בדרכים של כוח ודיכוי. סין? הוכחה לכך שאין זה בלתי אפשרי למזג דיקטטורה וכלכלת שוק. אירופה? מקרטעת, נחלשת בידי הברקזיט ומשותקת בשל הליכי קבלת החלטות מייגעים.
הקריירה של מרקל מתקרבת לקיצה: היא הצהירה שזוהי כהונתה האחרונה, ולא בטוח שתשלים אותה. בסתיו 2016 היא שקלה ברצינות לפרוש מפוליטיקה; אם
הילרי קלינטון הייתה זוכה בבחירות, מרקל לא הייתה מתמודדת שוב, אבל אחרי נצחונו של טראמפ היא חשה שעליה להגן על סדר העולם החופשי מפניו. באמצע 2017 היא אמרה משפט בעל חשיבות עצומה: אירופה צריכה לקחת את גורלה לידיה. זו הייתה פרידה מהסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה, בו יכלו תמיד מדינות אירופה לסמוך על ארה"ב. אבל – טוען דר-שפיגל – היה חוסר רצינות מוזר בדבריה, ויש לראותם כחלק ממסע הבחירות שבו נאמרו ובו טענו יריביה שהיא גרורה של טראמפ.
מרקל חזרה מאז על רוח הדברים, אבל דומה שהיא איננה ממש מאמינה בהם. ב-26.9.17, יומיים לאחר הבחירות בגרמניה, הציג הנשיא
עמנואל מקרון תוכנית מקיפה לרפורמה באיחוד האירופי כתשובה היחידה לאתגרים העכשוויים. ברלין לא הגיבה עד השבוע שעבר, וגם אז – מרקל הציעה מעט. מקרון ידע עד כה רק למה היא מתנגדת – בעיקר להצעתו לתקציב אירופי משותף.
עם זאת, ספקנות איננה תחליף לתוכנית. מרקל מוקפת כיום באנשים שיודעים מה הם רוצים: מקרון רוצה לספק לצרפת פנים חדשות, טראמפ רוצה להכפיף את העולם לאינטרסים של ארה"ב, פוטין רוצה לשקם את ההגמוניה של רוסיה. ומרקל? הכוח שלה היה במציאת פשרות בשיחות סבוכות, גם אם לא תמיד הצליחה בכך. אחרי בחירתו של טראמפ היא תוארה כ"מנהיגת העולם החופשי", אך לדברי דר-שפיגל זוהי שטות: כמו מנהיגים רבים שכיהנו זמן רב מדי, היא טובה מאוד בעיקר בלהסביר מה בלתי אפשרי.
אם אירופה באמת רוצה ליטול את גורלה לידיה, יהיה זה רצון טוב ליצור כוח תגובה מהירה שיוכל להתערב במצבי משבר. מקרון הציע בדיוק את זה ומרקל תמכה בעיקרון, אבל לשם כך עליה לשנות את החוקה הגרמנית – ואין לה רוב לכך בבונדסטאג.
מרקל מהפכנית במחשבותיה יותר מכפי שנדמה. היא מרגישה שהכל צריך לנוע הרבה יותר מהר, באירופה ובגרמניה; ארצה אינה מסוגלת אפילו לבנות כיאות נמל תעופה לבירתה, בניגוד לסין שמקימה בתוך שנים ספורות ערים שלמות מאפס. משהו חייב לקרות – אמרה מרקל בדאגה, בדרכה חזרה מאחד מביקוריה האחרונים בסין. ואז, באותה נשימה, היא הסבירה מדוע דבר לא יקרה: משום שידיה קשורות בידי המערכת הפדראלית של גרמניה, בידי הסוציאל-דמוקרטים שבקואליציה ובידי מפלגת-האחות הבווארית CSU.
מרקל נוהגת לומר שהיא אינה מנהיגה על-ידי נאומים אלא על-ידי מעשים. אבל במציאות, היא מצמצמת את העבודה של מציאת המילים לאיחוד אנשים סביב רעיונות שעדיין אינם נהנים מתמיכת הרוב. מדיניות הדטנט של הקנצלר וילי ברנדט ואיחוד גרמניה לא היו מתרחשים בלי נאומים גדולים. אחת התכונות של שלהי עידן מרקל היא, ששתיקתה של הקנצלר רק מגבירה את האפטיה ממנה היא כה סולדת.
