לאחר שסיימתי לקרוא את "תמול שלשום", יצירתו המונומנטאליות של חתן פרס נובל הישראלי, שמואל יוסף עגנון המתרחשת כולה בירושלים, שמתי פעמיי כאילו נכפה אני אל הרחוב ומצאתי את עצמי ניצב מול שערי ה"אליאנס" בעיר. יותר מאשר לחפש את בית הספר, ששכן כאן פעם, חיפשתי את הכלב האגדי ביותר בתולדות ירושלים, ארץ ישראל ואולי העולם כולו - הכלב בלק, שנטבל כאן בשמו.
באמצעות גיבוריו הראשיים של הרומן, יצחק קומר ואולי יותר מכך הכלב בלק, מוליך אותנו עגנון בסמטאות ירושלים, ותמיד זו עיר שרב בה הנסתר על הנגלה. עד היום, בעודי מתהלך בה שנים רבות, בכל פעם נדמה לי שאני רואה לנגד עיניי את הכלב בלק מלקלק את נעליי ומבקש ממני לדעת את פשר שמו.
שעריו של בית ספר אליאנס פותחים לפניי עולם מרתק, עולם אגדי החבוי בירושלים. אני מבקש בה מקומות נוספים שיש בהם מסתורין, כמו שער זה. אני חוצה את רחוב יפו, פונה ימינה ורואה ברחוב הנביאים בירושלים את בניין בית החולים של המיסיון האנגלי, שנפתח ברחוב הנביאים בירושלים, שנקרא אז "רחוב בתי החולים". יהודים חששו להתאשפז בבית החולים, כיוון שכל חולה הוזמן להתפלל בכנסייה. גם בית החולים, המשמש היום כבית ספר לילדי דיפלומטים, הוא חלק מירושלים של עגנון, וגם לכאן הגיע כמובן הכלב בלק, ישתבח שמו. אני מחזיק בידי את הספר "תמול שלשום" והולך בעקבות עגנון, וגם בעקבות הכלב...
אני ממשיך לצעוד בשבילי ירושלים בעקבות עגנון, ונהנה מן הרומן של העלייה השנייה. אך בלק הבלתי נמנע אורב לי בכל פינת רחוב. מיהו הכלב המאיים הזה, המלווה את "תמול שלשום" ומלווה גם אותי כמעין השגחה תחתונה? למעשה מדובר בכלב רחוב "פושטי" למדי, שעגנון, בכישרונו הספרותי הגדול, ידע להאניש אותו והאציל לו תכונות שיש אולי רק לחתול בהמות ב"השטן ומרגריטה", יצירתו המונומנטאלית של מיכאל בולגקוב, הסופר הרוסי הדגול.
בעיניי, ירושלים היא עגנון, ועגנון הוא ירושלים. לאן שנפנה בסמטאות העיר, נגלה שעגנון היה שם לפנינו וכתב עליה לפנינו. משום כך, מסע בירושלים בעקבות ספרי עגנון, הוא אחד המסעות המרתקים בתולדות הספרות העברית במאה העשרים.
קולומבוס יצא למסע מצויד בשלוש ספינות ותכנן להגיע לחופי הודו. בסופו של דבר הוא גילה יבשת אחרת. אני יוצא לדרך ומלכתחילה יודע שכל מקום שעגנון כתב עליו, אולי אוכל לצעוק "יבָּשה" כמו אחד ממלחיו, רודריגו דה טריאנה. קולומבוס ניהל יומן מסע עד לגילוי היבשת החדשה, וכך אעשה גם אני: אלך מבית לבית, מציטוט לציטוט מדבריו של עגנון, וזה יהיה יומן המסע שלי ואנסה לגלות את היבשת המיוחדת, אולי האטלאנטיס, של עגנון בשפה העברית.
חיים של משמעות ושליחות
ש"י עגנון, נולד כשמואל יוסף צ'צ'קס בעיירה בוצ'אץ אשר בגליציה ב-1888, עלה לארץ ישראל בצעירותו ב-1909 והתגורר בשנים הראשונות בשכונת נווה צדק בתל אביב. כאן הוא פרסם את סיפורו הראשון "עגונות", בשמו החדש: עגנון. הוא יצא לגרמניה ב-1912 ונשאר לחיות בה 12 שנים. לאחר שנשא אישה ונולדו לו בת ובן, הוא עזב את גרמניה לאחר שביתו שם עלה באש. עגנון עלה ארצה בגפו כדי להשתקע בארץ, להתבסס בה וללאחר מכן להעלות ארצה גם את בני משפחתו.
בעלייתו הראשונה לארץ ישראל (1909), חי עגנון ביפו חיי חולין וניתק מאורח החיים הדתי. בשיבתו ארצה בפעם השנייה (1924), הוא שב כאדם דתי, בוחר להתגורר בירושלים ולחיות חיים של משמעות ושל שליחות. עד שהתאחד עם משפחתו, הוא כותב מכתבים ארוכים לאשתו, שקובצו כולם בספר "אסתרליין יקירתי", שבהם הוא מספר לה על אהבתו הרבה לירושלים ולחיים בה.
בספרו "תמול שלשום" כותב עגנון, "שאין ירושלים נגלֵית אלא לאוהביהָ", וגם אני, הנמנה עם אוהביה של ירושלים, יוצא לבקש את אהבתה ומתפלל שכמו תמיד העיר תחשוף לפניי את סודותיה ואת יופייה. הולך אני בעקבות קִסמה של העיר, אך קסמו של הסופר מדריך כל העת את צעדיי.
ירושלים של עגנון היא עיר רוחנית הנמצאת בטבור העולם, וגם עיר פיוטית מאוד, שהעניקה לו השראה עצומה ולכן בחר לגור בה. עגנון עבר, לדבריו, לגור בעיר, כיוון שמחלון ביתו בשכונת תלפיות היה ניתן להשקיף על הר-הבית. לימים נבנתה שכונת ארנונה החדשה, ולא ניתן היה עוד לראות משם את הר-הבית. לא מעט אנשי ספרות מעריכים שההשראה שהעניק לו בתחילה הר-הבית תרמה תרומה משמעותית לזכייתו בפרס נובל.
כשעגנון מתאר את השקיעה בירושלים, זוהי שקיעה נוגהת הוד שכתובה כאילו מעמד הר סיני מתרחש בהר המוריה (שמו הקדום של הר-הבית) בירושלים: "פאתי מערב האדימו והחמה נתגלגלה ככדור של אש בתוך שלהבת של אש, בתוך גדודי להבה, בתוך בריכה של דם, בתוך חיצים של זהב, שנקלעים בתוך עננים אפורים בתוך ערפילים ורודים, בתוך לפידים של נוגה, כלפי ההרים הסגולים, כלפי האדמה הכהה" ("תמול שלשום", עמ' 510).
המתח בין יפו לירושלים, שתי הערים המקוטבות כל כך זו לזו, מפרנס את היצירה "תמול שלשום", שבה מתאר עגנון את תקופת העלייה השנייה (1914-1904). גיבור הרומן, יצחק קוּמר עולה לארץ ממזרח אירופה, למעשה כמו עגנון עצמו בעלייתו הראשונה. תחילה הוא משתקע ביפו, ולאחר שהוא נכזב ממנה, הוא עולה לירושלים. הוא קרוע בין העולמות לאורך כל היצירה. ביפו הוא מתחבר לסוניה וחי חיי חולין, ובעלותו לירושלים הוא נעשה צבָּע ונושא לאישה את שפרה, בתו של גדול הקנאים החרדים בשכונת
מאה שערים. גם כשקומר נושא לאישה את שפרה ומתחרד, הוא נשאר קרוע. אינו מחליט לאן הוא שייך.
בינו ובין הכלב בלק, גיבור המשנה של היצירה, נוצר קשר מיוחד. יצחק פוגש בכלב בשכונת הבוכרים בירושלים, בשעה שהוא צובע כתובות הֶקדֵש. במכחול שבידו הוא כותב על עורו של הכלב: "כלב משוגע", ומאז רע ומר גורלו של הכלב ורע ומר גם גורלו של קומר עצמו. בכל מקום הכלב נרדף. ייתכן שקומר שחי את השיגעון הפנימי שלו ואת הקרע הפנימי שלו, בחר לייחס גם לכלב שיגעון. את השם "בלק" מעניק לכלב מנהל בית ספר אליאנס, שיוצא לשער בית הספר, רואה את הכלב, וקורא את המילה "כלב" משמאל לימין, כי הוא דובר צרפתית, וכך נוצר השם בלק, שם של מלך רשע שהתנכל לעם ישראל, בלכתו במדבר.
בשל העובדה שהכתובת "כלב משוגע" נצבעה על פרוותו של הכלב בעברית, בלק נרדף בעיקר בשכונות היהודים, וזוכה למעט נחת רק בשכונות הנוצרים והמוסלמים. בשיטוטיו הוא מגיע בסוף היצירה ל"ישיבה הגדולה" במאה שערים, מצטנף תחת הגלימה של ר' גרונם יקום פורקן, בעת הדרשה שלו. כאשר הרב צועק בקול ש"פני הדור כפני הכלב", הוא מזכיר את קיומו של הכלב בלק בירושלים. באותה שעה פורץ הכלב מתוך הגלימה, מתעוררת מהומה והכול מלבד קומר עצמו נסים בפחד. הכלב מנצל את ההזדמנות לנקום בו ונושך אותו. ליצחק קומר, מעצם העובדה ששמו יצחק, מזומן גורל מר של נעקד: הוא נעקד בחבלים, והארס מחלחל לדמו. הוא משתתק איבר אחר איבר, עד למותו.
פשטות של פעם
כשבידיי אני אוחז ב"תמול שלשום", אני מתהלך ברחוב פינס עד רחוב ילין ופונה ימינה לשכונת זיכרון משה. מיהו אותו משה שהשכונה נקראת על שמו? מדובר בנדבן הידוע, משה מונטיפיורי, שזכה שנקראו על שמו מספר שכונות בירושלים. הסוד מתגלה לנו באמצעות עגנון. סוניה, אהובתו הקודמת של קומר, באה לבקרו בירושלים. "עשתה סוניה בירושלים חודש ושני חודשים וחזרה ליפו. אמרה:- - - כל מקום שם קרוי משה, או אוהל משה, או זכרון משה, או ימין משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו, שוכח אתה אותה מילה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרציתָ" (156).
בשכונה זו עמדה הגימנסיה העברית בראשיתה, ועגנון מתאר איך אֵם מודדת את גובהו של בנה על גזע העץ ומסמנת פס. וכך, מדי שנה מנציח גזע העץ את צמיחתו של הילד.
אהבתו של עגנון לירושלים כרוכה גם באהבת אנשיהָ. במיוחד נקשרה נפשו בנפש הסופר יוסף חיים ברנר, שעגנון העריץ כבר בעלייתו הראשונה לארץ. אהבת עגנון לירושלים היא גם אהבתו לברנר, שעלה גם הוא לירושלים והשתכן תקופה מסוימת בשכונה זו. אני מדפדף בספר, כמי שמדפדף גם ברחובות ירושלים, ומגיע מרחוב חגיז לרחוב חפץ חיים ומשם לרחוב פרי חדש 22, שם גר הסופר ברנר. ברנר הגיע אז לגור בירושלים כדי לשמש חבר מערכת "האחדות". ברומן מתואר מפגש בין ברנר לבעל הפונדק מלכוב, יהודי חב"דניק, שקרא לבתו ואמר: "ייטילי ייטילי מהרי והביאי כוס תה לברנר- - - כל אותה שעה לא זזו עיניו של יצחק מסופר גדול זה, אחיהם של הנדכאים, שלא נצטיין לא במלבושיו ולא בשום דבר חיצוני" (עמ' 382). עגנון מגלה אהבה לפשטות של פעם, וגם ברנר היה אהוב עליו בשל פשטותו.
מבֵּיתו לשעבר של ברנר, פניתי לרחוב ישעיהו, שם עמד בית ספר לֶמל, מקום שהיה אהוב על עגנון וגם על ברנר. ברנר אף דאג שאחיו הצעיר, שעלה ארצה כנער, ילמד בבית הספר שפעל בכספי חברת "העֶזרה", חברה גרמנית, שדרשה שכל הלימודים יהיו בגרמנית ולא בעברית. בארץ פרצה אז מלחמת שָׂפות נגד בתי הספר של "העזרה", ועגנון וברנר, כסופרים עבריים, נמנו עם הלוחמים הגדולים למען העברית. גם החרדים הקנאים היו אז נגד השימוש בעברית כלשון דיבור, המשיכו לדבר ביידיש והחרימו בתי ספר, ששפת הלימוד בהם הייתה עברית.
ב"תמול שלשום" מתאר עגנון מציאות שרווחה אז: נהגו לקשור פתקי החרמות לזנבות כלבים וכך הפיצו אותם ברחבי העיר.
עגנון היה לא רק מאוהביהָ של ירושלים אלא גם מאוהבי העברית, וכתיבתו הייתה מהולה בעברית של דרשנים וירֵאים. באמצעות הרומן הוא מצליח לחבב על הקוראים את הקנאים לחידוש השפה העברית במעוזה של השפה העברית - ירושלים.
אהבתו של עגנון מוקדשת למבנים, שסללו את גשר הזהב של האותיות העבריות בעת החדשה. בעודי פוסע בעקבות עגנון, אני מחפש אחר הבתים המסמלים את השפה העברית. מרחוב שטראוס פניתי ימינה. כאן ניצב מעוזה של העברית החדשה בראשיתה - "בית בני ברית" ברחוב בני ברית. כל עם המתחדש בארצו ומחדש את שפתו, זקוק לספרייה לאומית שהוקמה כאן ב-1902, תחת השמות "בית מדרש אברבנאל" וגם "בית עקד ספרים". גם לכאן נקלע כמובן הכלב בלק. "ברח ונמלט שלא מדעתו, לבית אחד מלא ספרים... יושבים להם שם חכמים מחוכמים, כלילי דעת מלומדים מפורסמים, מנסחי נוסחאות ומתקני מקראות... קולמוסים בידיהם וספרים לפניהם " (289). הספרייה הלאומית עומדת היום בגבעת רם.
עגנון היה מקורב אומנם לשפה העברית, אבל קצת פחות לאליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית המדוברת ומחבר מילון השפה העברית. היחסים בין השניים היו מתוחים. עגנון לא אהב את חידושי המילים של בן יהודה והתעלם מהם. כך למשל הוא מתעקש לכתוב "בתי רגליים" במקום גרביים, ו"בתי ידיים" במקום כפפות, וכן "בית קהווה" במקום בית קפה. בעודי מעלעל ברומן, אני מחפש את הסיבה והמסובב לכך. מרחוב בני ברית פניתי לרחוב אתיופיה 11, שם שכן ביתו של בן יהודה, שם חיבר את המילון ושם ערך את העיתונים "הצבי" ו"האור". ב"תמול שלשום" זוכה אשתו השנייה של בן יהודה, חמדה, לעקיצה: "והגברת חמדה בן יהודה...הראתה להם את הארון הגדול, שכל הלשון העברית מכונסת בו, מבראשית ברא אלוהים עד המילים שיצרה היא" (331). עגנון לא אהב את שגעון הגדלות של אליעזר בן יהודה וסרב לקבל את חידושיו. בעניין זה, אפשר להוסיף שגם עגנון עצמו, שהעריץ את פשטותו של ברנר, היה גאוותן גדול. לא פלא שהסתייג מבן יהודה...
שבחה של ירושלים
ב-1962, קיבל עגנון אזרחות כבוד של ירושלים ובנאומו הכריז: "מיום שניתן עט סופרים בידי, לא שָבת עטי ולא רפו ידיי... מלחרוז שבחה של ירושלים". ב-1966, בנאומו בשעה שקיבל את פרס נובל, העלה עגנון את חשיבותה של ירושלים לזהותו כסופר וכאדם: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזיון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלווים בבית המקדש". ש"י עגנון שהיה לוי (שמו המלא: הלוי עגנון) ראה עצמו כל חייו עומד במקהלת המשוררים הלווים בבית המקדש.
אני ניצב עתה על מדרגות ביתו של עגנון בירושלים, המדרגות המוליכות אל הספרייה שלו ואל מעמד הכתיבה המפורסם שלו, שעליו כתב את ספריו. למדתי שאין ירושלים נגלית אלא לאוהביה, ואין עגנון נגלה אלא לאוהביו. כאחד מאוהביו כתבתי מסה זאת וסיירתי בירושלים לספר את שבחו של עגנון.
