מדיניות האייתולות של אירן מושפעת מאוד על-ידי המו"מ בין ארה"ב ל
קוריאה הצפונית ב-2018 וההסכם הגרעיני בין השתיים מ-1994, כפי שמדיניות קוריאה הצפונית מושפעת על-ידי הסכם הגרעין מ-2015 בין האייתולות לבין ארה"ב ובעלות בריתה.
התנהלות האייתולות ושליט קוריאה הצפונית, בכל הקשור לשדרוג או להשבתת תהליך ההתגרענות ופיתוח טילים בליסטים, טרור, חתרנות והתפשטות טריטוריאלית, מהווה פועל יוצא של תדמית ההרתעה האמריקנית. ככל שארה"ב להוטה להשיג הסכמים ונרתעת משימוש בכח צבאי, כן נפגע כוח ההרתעה שלה, וכן מקצינה התנהלות האייתולות וקוריאה הצפונית.
טהרן ופיונגיאנג רואות בוויתורי ארה"ב והמערב אות חולשה, במיוחד כאשר מדובר בויתורים מוחשיים, מרחיקי-לכת ומיידיים של ארה"ב, בתמורה להתחייבות עתידית של שני משטרים פורעי חוק, אלימים ובלתי אמינים. לדוגמה, לפי הסכם הגרעין עם קוריאה הצפונית מ-1994 והמו"מ שנמשך עד 2001, התחייבה קוריאה הצפונית לפרק את התשתית הגרעינית ולהימנע מפיתוח, ניסוי, יצור והפצת טילים וטכנולוגיות בליסטיות החורגים מטווח של 300 מילין. אבל קוריאה הצפונית שדרגה באופן משמעותי את יכולותיה הבלתי קונבנציונאליות, ואף העבירה את חלקן לאירן ולסוריה, ומכאן הצורך הישראלי לתקוף את הכור הגרעיני הסורי ב-2007.
ב-18 לאוקטובר 1994 הצהיר הנשיא קלינטון: "ההסכם [עם קוריאה הצפונית] יקדם יעד אמריקני ארוך טווח השם קץ להתפשטות יכולות גרעיניות בחצי האי קוריאה. ההסכם טוב לארה"ב, לבעלות בריתנו ולעולם כולו..." אבל, ב-2006 קיימה קוריאה הצפונית ניסוי גרעיני ראשון. תגובת ארה"ב כללה ויתורים נוספים לפיונגיאנג - כגון הוצאתה מרשימת מדינות יוזמות-טרור - שכירסמו בתדמית ההרתעה האמריקנית, הקצינו את מדיניות קוריאה הצפונית, ופגעו בביטחון הלאומי של בעלות ברית ארה"ב כגון יפן ו
קוריאה הדרומית.
הסכם לקוי
מאז נחתם - וכתוצאה מהסכם הגרעין האירני ב-2015, העמיקו האייתולות את נוכחותם הצבאית בעירק, בסוריה, בלבנון ובתימן, ואת המאמץ להפיל כל משטר פרו-אמריקני במפרץ הפרסי, בחצי האי ערב, בירדן, במצרים, באסיה, ובאפריקה, במקביל להעמקת נוכחותם באמריקה הלטינית.
מאז 2015 הסלימו האייתולות את המאמץ להפלת שלטון המיעוט הסוני בבחריין הנתפסת על-ידי טהרן כמחוז אירני. סיוע צבאי אירני ניתן למיעוט החות'י-שיעי בתימן כדי לתקוף את סעודיה הסונית, במקביל לסיוע השיטתי המוזרם לרוב השיעי באזורי הנפט במזרח סעודיה.
האם הנשיא טראמפ למד מהשגיאות הגסות של קודמיו בבית הלבן? האם הוא מפנים את עוצמת היסודות פורעי-החוק של משטרי האייתולות וקוריאה הצפונית, המחייבים שינוי שורשי, דרמטי ומוחשי, רעיוני, גיאו-אסטרטגי, ולא רק הצהרתי? האם הוא מכיר בצורך הקריטי לשקם את תדמית ההרתעה של ארה"ב, כולל אופציה צבאית "על השולחן", כתנאי להסכם חיובי עם קוריאה הצפונית ואירן? האם הוא מבין שהסכם לקוי, גרוע מהיעדר הסכם?
האם הנשיא טראמפ מבחין בקשר ההדוק הקיים בין ההסכמים עם אירן וקוריאה הצפונית מחד-גיסא, לבין מעמדה הבינלאומי של ארה"ב והביטחון הלאומי, שלה ושל בעלות-בריתה מאידך?
