1. "העכבר ששאג" הוא סרט סאטירי משנת 1959, במרכזו עומדת דוכסות אירופית זעירה המצויה על סף פשיטת רגל. ראשיה מוצאים פתרון מבריק: הם מכריזים מלחמה על ארה"ב, מתוך ידיעה ברורה שהמדינה תובס ואז תקבל סיוע - בדומה לתוכנית מרשל, במסגרתה הזרימה וושינגטון עשרות מיליארדי דולרים לשיקום גרמניה. התפנית מתחוללת כאשר בטעות הדוכסות מנצחת, אבל לענייננו חשוב הרעיון הבסיסי: כדאי לך להיות אויב של ארה"ב.
מה שהיה בגדר סאטירה מבריקה בשנות ה-50 מתחיל להיראות כמו מציאות 60 שנה מאוחר יותר. בסוף השבוע שעבר פוצץ
דונלד טראמפ את פסגת ה-G7 - המדינות המתועשות הגדולות, כולן בעלות בריתה של ארה"ב - וכינה את ג'סטין טרודו, ראש ממשלתה של קנדה השכנה (שהיא גם שותף הסחר החשוב ביותר של ארה"ב) "חלש ובלתי אמין". לעומת זאת, את פגישתו עם קים ג'ונג-און הגדיר טראמפ - בשפתו המפוצצת הרגילה - "הצלחה עצומה" ואת האיש עצמו כינה "מוכשר".
במסיבת העיתונאים שלאחר הפגישה נשאל טראמפ מדוע דיקטטור אכזר, המדכא את עמו ורוצח את יריביו, זכה לכינוי הזה בניגוד לטרודו. טראמפ לא חזר בו: "הוא באמת מוכשר; לא אמרתי שהוא נחמד" - ואז שב ושפך אש וגופרית על טרודו וקנדה ובדרך גם על גרמניה. המסקנה: בעידן טראמפ, לא בטוח שהעסקה הכי טובה בעיר היא להיות ידיד של ארה"ב. כדאי שגם אנחנו נשים לב לזה. מי יודע מה טראמפ עלול להגיד יום אחד על
בשאר אסד וחסן רוחאני.
2. תאמרו: זו הדרך הנכונה. הרי שלום עושים עם אויבים, ולבני משפחה מותר לריב. נכון בהחלט; השאלה היא המינון וההקשר. טראמפ אינו מפסיק לריב עם בעלות בריתה החשובות ביותר של ארצו, ומתייחס בצורה הרבה יותר רכה ליריבותיה. נכון שהוא מתעמת גם עם רוסיה וסין, אבל
ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג מעולם לא ספגו ממנו עלבונות אישיים פומביים. וכאשר בתוך ארבעה ימים טראמפ מעליב את ראש ממשלת קנדה ומחמיא למנהיג
קוריאה הצפונית - משהו כאן מעורער.
גם הלשון חשובה. לא לחינם קיימים כללי נימוס בין בני אדם, כמו גם בין מדינות. התקינות הפוליטית מעצבנת ולעיתים עוברת את גבולות ההיגיון, אך אדם אחד - חשוב ככל שיהיה - אינו יכול למחוק במחי יד עשרות שנים של התנהלות מקובלת ושל יחסים בינלאומיים. וודרו וילסון ניסה לעשות זאת מהכיוון השני - סוף לדיפלומטיה החשאית - ונכשל כישלון חרוץ; קל וחומר למי שרוצה להגיד כל מה שמתחשק לו מתי שמתחשק לו.
3. האם הפסגה בסינגפור הייתה הצלחה כה מסחררת? אין ספק, שהייתה חשיבות רבה לעצם קיומה. כאשר מדינות מדברות, פוחתת הסכנה של עימות צבאי - ובמקרה של חצי-האי הקוריאני, זוהי סכנה לעימות גרעיני. הצעתו המפתיעה של קים להיפגש עם טראמפ והסכמתו המיידית של טראמפ לקיים את הפגישה ראויים לכל שבח. השאלה היא מה יצא מהפסגה ומה יקרה הלאה.
מה יצא ממנה - לא הרבה. קים חזר על מחויבותו לפירוז מוחלט של חצי-האי הקוריאני מנשק גרעיני. ארצו מגדירה זאת כמניעת האפשרות שארה"ב תכניס נשק גרעיני לחצי-האי וסביבתו - הגבלה שארה"ב לא קיבלה על עצמה בשום מקום בעולם. טראמפ לא התייחס במסיבת העיתונאים להבדל העצום הזה בין שתי המדינות בפירושו של המונח החשוב ביותר בהצהרה המשותפת; הוא דיבר רק על פירוק הנשק הגרעיני הצפון-קוריאני. האם זה אומר שהוא מתעלם מהעמדה של קים? שאינו מבין אותה? שהרי אם קים היה מסכים לפירוק חד-צדדי, הדברים היו נאמרים בהצהרה וטראמפ בוודאי היה משתבח בכך.
התמורה שתתן ארה"ב היא ערבויות לבטחונה של קוריאה הצפונית - בעברית פשוטה: התחייבות שלא להפיל את משטר קים. לכאורה, אין בכך שום פסול: מדינות אינן אמורות להפיל משטרים זו של זו, מסיבות ברורות. אלא שכאן נכנס לתמונה הנושא החשוב ביותר שנעלם לחלוטין מן ההצהרה: זכויות האדם בקוריאה הצפונית.
4. אחד הלקחים המרכזיים מגרמניה הנאצית ומהשואה הוא שדיכוי אינו עניין פנימי. העולם אינו יכול לעמוד מנגד כאשר משטר רודף את אזרחיו רק בשל מוצאם, דתם או דעותיהם. העולם הכיר בכך שלמדינות יש חובות מוסריות גלובליות, לצד אינטרסים אנוכיים צרים. העולם קבע, שכאשר מדינה מדכאת אזרחים ואין בה מערכת דמוקרטית הבאה חשבון עם המנהיגים ואין בה עיתונות חופשית החושפת את מעלליהם ואין בה מערכת משפט עצמאית המענישה על מעשי עוול - אזי הוא חייב להתערב.
אין כיום מדינה אכזרית יותר ומדכאת יותר מאשר קוריאה הצפונית; טראמפ עצמו אמר זאת לפני חמישה חודשים בלבד. ובכל זאת, הנושא כלל לא עלה בהצהרה וטראמפ אמר שהוא נדון בצורה קצרה בלבד בפגישתו עם קים. הוא אומנם הבטיח שהסוגיה תידון בהמשך, אבל הרושם הברור הוא שטראמפ לא יתן לה להפריע לו בדרך לעסקה בתחום הגרעין.
זהו טראמפ איש הנדל"ן: למוסר אין שום תפקיד. זהו גם טראמפ איש הריאליטי: הכל נחתך בצורה חדה וקרה, "אתה מפוטר". טראמפ עוד לא הבין, ואולי לא רוצה להבין, שלנשיא ארה"ב יש גם חובות מוסריות, שהוא חייב להביא בחשבון - לצד האינטרסים של ארצו - גם שיקולים של מה נכון ומה טוב ומה ראוי. וגם זה צריך להדאיג אותנו: מה יקרה אם טראמפ יחליט שעסקת גרעין חדשה עם אירן מצדיקה התעלמות מתמיכתה בטרור, וששיקומה של סוריה מצדיק התעלמות מרצח העם שמבצע בשאר אסד.
5. היה עוד משהו שטראמפ העניק ל-קים: הפסקת התרגילים המשותפים עם
קוריאה הדרומית. מדובר באחד מאמצעי הלחץ הבולטים ביותר של ארה"ב על קוריאה הצפונית, שלא הסתירה את מורת רוחה מהם ולעיתים אך יזמה תקריות אש בתגובה להם. בלא להודיע כלל לסיאול - וספק אם הפנטגון היה בסוד העניינים - הסכים טראמפ בו במקום להפסיק את התרגילים. במסיבת העיתונאים הוא כינה אותם "פרובוקציה" - כפי שהגדיר את נוכחותם של חיילי ארה"ב בקוריאה הדרומית. וגם זה חסר תקדים: מנהיג של מדינה גדולה המגנה בפומבי את אחד מאבני היסוד של מדיניות החוץ שלה תוך שימוש בביטוי של יריבותיה. כבר אמרנו: אולי מוטב להיות יריב של טראמפ מאשר ידיד שלו.
6. טראמפ נשאל מדוע ההצהרה המשותפת אינה כוללת פירוט של הצעדים לפירוק הנשק הגרעיני הצפון-קוריאני. הוא השיב: "לא היה לנו זמן". אבל איש לא הכריח את טראמפ להסכים לפני שלושה חודשים לפסגה ללא כל הכנה מוקדמת, איש לא הכריח אותו לקבוע אותה בטווח כה קצר, איש לא הכריח אותו לקיים אותה מיד אחרי ה-G7 (הוא התלונן בפני עוזריו שהפסגה שקנדה הפריעה לו להתכונן).
היה עוד משהו: כאשר קים נכנס למקום הפגישה, היה בידיו תיק קטן; טראמפ נכנס בידיים ריקות. השניים נראו בארוחת הצהריים כאשר לפני קים מונחים ניירות; השולחן לפני טראמפ היה ריק. טראמפ עצמו אמר, שאינו צריך הרבה הכנה ושבתוך דקה יוכל לעמוד על טיבו של קים. זו לא רק שחצנות חסרת יסוד; זו גישה מסוכנת, המובילה לשליפות חסרות אחריות - כמו הפסקת התרגילים הצבאיים.
7. עוד משהו היה חסר בהצהרה המשותפת: התייחסות לתוכנית הטילים של הצפון. טראמפ טען, ובצדק רב, שהיה זה חוסר אחריות להשמיט את תוכנית הטילים האירנית מהסכם הגרעין איתה - וכעת לכאורה הוא עושה את אותו הדבר. גם זו נקודה רבת חשיבות לישראל: קוריאה הצפונית סיפקה וכנראה מספקת טילים ארוכי טווח לאירן, המעבירה אותם לסוריה ואולי גם לחיזבאללה. כלומר: תוכנית הטילים שלה מאיימת במישרין עלינו, לא פחות מאשר הטילים האירניים. מן הראוי שישראל תעמיד את ארה"ב על חשיבותה של הנקודה.
8. הנקודה החשובה ביותר, אם כמובן יושג הסכם על פירוק הגרעין הצפון-קוריאני, תהיה להבטיח שהיא תקיים את ההסכם. טראמפ עמד על כך באומרו שיהיו בשטח הרבה מאוד מפקחים, הן של ארה"ב והן של מדינות אחרות. הוא גם טען, שיש לארה"ב מודיעין לא רע לגבי הארסנל הנוכחי של הצפון, כך שהיא תדע האם פיונגיאנג מוסרת מידע מלא ואמיתי (בניגוד לאירן). מדובר יהיה בהרבה מאוד פרטים ובהתגוששות פרטנית ארוכה - לא בדיוק תחומים שטראמפ מצטיין בהם; ניתן לקוות שהוא יגלה אורך רוח ויאפשר לאנשי המקצוע שלו לבצע את עבודתם.
כידוע, לקוריאה הצפונית יש עבר של הפרת התחייבויות בוטה בתחום הגרעין. אבל טראמפ מקווה, ואולי בצדק, שהפעם זה יהיה שונה - ומשתי סיבות. הראשונה: מדובר בשליט חדש, אומנם בנם ונכדם של קודמיו, אך בכל זאת אדם בפני עצמו, שלא היסס לחסל - פשוטו כמשמעות - בכירים מהמשטר הקודם. השנייה: העיצומים על קוריאה הצפונית חונקים את המדינה ומסכנים את קיומו של המשטר. מאחר שההישרדות היא המטרה העליונה של קים, ייתכן שהוא הגיע/יגיע למסקנה שפירוק הנשק הוא מחיר חיוני כדי להשיג מטרה זו.
9. במסיבת העיתונאים היה רגע קצרצר שאולי היטיב יותר מכל לעמוד על אופיו של טראמפ. כאשר כתב של טיים קם להציג שאלה, אמר לו טראמפ: "מה דעתך? אני אהיה שוב על השער שלכם?". טראמפ מתגאה בהופעותיו המרובות על שערו של השבועון החשוב ביותר בעולם, ואפילו טען - ללא הצדקה - שנבחר אשתקד לאיש השנה אך סירב להתראיין בתמורה.
השאלה הזאת חושפת את האגו העצום העומד מאחורי התנהלותו של טראמפ. הוא רוצה לעשות הכל יותר טוב, יותר מהר, יותר חזק, יותר דרמטי, יותר תוקפני. לכן שפתו עמוסה במילים "נהדר", "נפלא", "מדהים", "ענק", "יוצא מן הכלל". הוא רוצה שידברו עליו ולא על איש מקודמיו. לכן הוא מרבה לתקוף את
ביל קלינטון ואת
ברק אובמה ומציג את הצלחותיו (עם או בלי מרכאות) לעומת כשלונותיהם (עם או בלי מרכאות).
אוהדיו של טראמפ קוראים בעצרות האחרונות שלו להעניק לו את פרס נובל לשלום בשל פריצת הדרך עם קוריאה הצפונית. טראמפ אומר בצניעות מעושה שאינו מגיב על כך, אבל ברור שהוא מאוד מאוד רוצה את הפרס - במיוחד אחרי שאובמה קיבל אותו (ללא כל הצדקה). צוותו של טראמפ - המורכב מאנשים מנוסים ואחראיים - יהיה חייב לעמוד על המשמר ולהבטיח, שטראמפ לא יחשוב יותר מדי על אוסלו ופחות מדי על פיונגיאנג.
