אני מרשה לעצמי לכתוב על פרשת השבוע שעבר, פרשת "שלח", בגלל האקטואליות שלה. ממני אישית הפרשה הזאת אינה מרפה מיום שהתבשרתי שעם ישראל חזר לחברון, העיר שהייתה מוקד של מבחן גורלי שהועמדנו בפניו לפני למעלה מ-3,000 שנים וכשלנו בו. והנה, לפתע הדור שלי מוזמן ל"מועד ב'"! בפעם ההיא הושלכנו בחזרה אל המדבר לנדוד 40 שנה, עד אשר תם כל הדור שנכשל באותו המבחן, ומה בפעם הזאת?
מה היה, בעצם, חטאו של הרוב מבין מנהיגי השבטים שמשה שלח 'לתור את הארץ'? לכאורה, הטילו עליהם לדווח - והם דיווחו! אלא, קריאה מדוקדקת בפרשה הזו ובפרשת "דברים" (נאום הפרידה של משה) מראה אחרת. תפקידם היה לספק מל"מ - מודיעין לפני מבצע כיבוש הארץ, לא להטיל ספק בעצם משימת הכיבוש: "הארץ... הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים"? וביתר חדות בספר דברים: "נשלחה אנשים לפנינו... וישיבו אותנו דבר - את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן..." והנה, במקום לספק בענייניות את האינפורמציה המבוקשת - עשרה מתוך השנים עשר אומנם הללו את הארץ כ'זבת חלב ודבש', אבל העמידו בספק את עצם המשימה ובכך דנו אותה לכישלון: "עז העם היושב בארץ והערים בצורות, גדולות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם..." מחברון הביאו פירות נפלאים, אך גם את הפחד: "ושם ראינו את הנפילים, בני הענק... ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". כלב קרא "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה" והרוב השיבו לו "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו"!
הוויכוח על היכולת - "יכול נוכל" מול "לא נוכל" - הפך מהר מאוד למחלוקת יצרית: "ארץ אוכלת יושביה" מול "טובה הארץ מאוד מאוד" ו-"אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם".
הסוף ידוע. העם הלך אחר התבוסתנים, שבוודאי הציגו את עצמם כ'שפויים' ואת יהושע וכלב כ"הזויים". השליכו עליהם אבנים, ביקשו לשוב למצרים, כל הלילה בכו, והייתה זו אותה "הבכייה של חינם", שלפי חז"ל קרתה בליל תשעה באב ובגללה נגזרה "הבכייה לדורות" - חורבן בתי המקדש. המרד של אותו הלילה שינה את כל מהלך ההיסטוריה של עמנו.
והנה, לפני 51 שנים הועמד עם
ישראל שוב בפני מבחן דומה, וחברון במוקד: 'יכול נוכל' ולכן 'עלה נעלה', או שמא 'לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו'? ל"שפויים" היו, כרגיל, נימוקים לרוב והנמשל בימינו ל"ערים הבצורות" ול"ילידי הענק" ההם היו טבח תרפ"ט; 800 שנות השפלה במדרגה השביעית; הטרור הערבי ; "השד הדמוגרפי", שאם לא נברח מיד מחבלי יו"ש, רוב ערבי ישתלט על המדינה - ועל הכל איומי 'השלום', שאם לא נוותר למענו על נחלת אבותינו, צבאות ערב יעלו עלינו, העלייה תיפסק, הכלכלה תקרוס, 'הכיבוש' ישחית את ילדינו והעולם יבודד אותנו (רשימה חלקית).
בלתי הפיך
עוד זאת: המבחן הנוכחי היה חמור מקודמו. הפעם לא עמדנו בחוץ על הסף, הפעם מצאנו את עצמנו בתוך הארץ, אחרי כיבושה. שלטנו על 'נחל אשכול' שממנו הביאו המרגלים את הענבים המפורסמים ועל 'עמק חברון', משם שלח יעקוב את יוסף לבקש את אחיו, והעיקר - על 'המכפלה, השדה והמערה', הקניין העברי הראשון בארץ ישראל. לו גם הפעם היינו 'נותנים ראש ושבים' לקו הירוק - הוויתור הזה, וויתור מרצון של בעל הבית, היה נחשב בלתי הפיך ובל יתוקן.
ברגעי ההכרעה כאלה אין טעם להתווכח, ורק דרך אחת יש למנוע עוד ליל-בכייה-של-חינם: לקום ולעשות ולהפר את עצת המרגלים, ולו באיחור של 3,200 שנים. התבקשה ממש קריאת הקרב ההיא: "עלה נעלה, כי יכול נוכל"!, שהפכה לסיסמת גוש אמונים.
בקרית ארבע ("היא חברון") מצוי מאחז בשם "גל". בקצהו מצפה המנציח בנים יקרים שנפלו, ושמו - "רוח אחרת". וכמו שכל פרשת המרגלים מדברת אלינו בגובה העיניים, כך צמד המלים "רוח אחרת" מצלצל באוזנינו טבעי ומודרני, כאלו היה כותרת של מאמר ראשי. אולם גם המלים הללו לקוחות מפרשת המרגלים: "ועבדי כלב, עקב הייתה ר ו ח א ח ר ת עמו... והביאותיו אל הארץ... וזרעו יירשנה"...
ואכן, "הרוח האחרת" - היא שעושה את כל ההבדל. אלו לא הייתה בנו, בחסדי שמים, אותה רוח אחרת וכ-700,000 יהודים לא היו יושבים היום בירושלים וביהודה ושומרון - מה היה צפוי למדינת החגבים שנתנה ראש וחזרה לקו הירוק? ללא אותה הרוח האחרת - איך הייתה עומדת בפני הטילים שלבטח היו משוגרים אליה מהרי שכם וחברון? ומבחינה דמוגרפית, חברה נפולת רוח - כמה ילדים הייתה מביאה לעולם? ואיך הייתה מושכת עולים? איזה 'שלום' היה האויב היושב על ההר מעניק לעם מוכה חוסר ביטחון עצמי? וכיצד הייתה יכולה לפרוח כלכלה ללא אופטימיות ואמונה בעתיד?
ועיקר העיקרים - בלי "הרוח האחרת", בלי האתוס של יהושוע וכלב שגלגולו המודרני הוא האתוס הציוני - האם היה למדינה היהודית סיכוי לשרוד כל עיקר?
