|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הם מתחילים להתכונן לעזוב עוד טרם השעון מורה את השעה היעודה, מגיעות להם לפי חוק הפסקות שתיה קלה וחמה, ארוחות בוקר וצהרים ואחר צהריים, ומנוחה קצרה לאחר כל ארוחה, וכיון שקבלת קהל קשה ומאתגרת במיוחד, חייבים להתאושש גם ממנה ולמזער ככל הניתן את מספר האנשים הזוכים לטיפול
|
|
שיחכו... [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
לסיפורי הקצר על משטרת בוורלי הילס היה מוסר השכל: כל אחד מתנער מאחריות, "לא ידעתי" היא תשובה אחת, וכסת"ח ("כיסוי תחת" בעגה מדוברת) היא תשובה רווחת בהרבה. בעוד בזבזתי אני את זמני בנסיון נואש לעניין אנשים לעשות את עבודתם, הם את משכורותיהם קיבלו, וימשיכו לקבל כמו גם את ההטבות הנלוות. לא משנה מה הם עושים - לטוב או לרע, פעילות שוטפת או ישיבה בחיבוק ידים - הם עוד יטפחו לעצמם על השכם בעידוד עצמי: כמה קשה הם עובדים!
אין הדבר אופיני לגוף אחד בלבד. הדבר נכון לגבי הגוף האמון על חלוקת כספי הגרמנים לניצולי השואה. הניצולים מתים בחוסר כל, לפעמים על סף רעב ועוני משוועים, בעוד העובדים החרוצים לא הגיעו עדיין לשנתון של אותם ניצולים.
הדבר נכון בעיקר לגבי עסקנים פוליטיים ואנשים שעבודתם היא לכל החיים. לדוגמה, עובדי משרד החוץ הישראלי, המסכנים מסכנים (לדעתם) את חייהם, ואף דרשו להשוות את תנאיהם לאלו של המשרתים במוסד, בשב"כ ובשאר זרועות הביטחון, אולי אפילו בכור או במכון הביולוגי. יקרה מה שיקרה, הם מחוסנים. תפרוץ מגפת החרם, תחת אפיהם ממש, הדבר לא באחריותם ואינו תוצאה של אוזלת ידיהם. אילו רק היו מקצים להם את תקציבי הענק שמשרד ממשלתי אחר קיבל, הרי לא הייתה (לכאורה) כזו מגיפה, המסכנת חיי אנשים ממש.
מרגיזים באותה מידה, אך שנזקם פחות מהותי, הם עובדי עיריות למיניהם. הם מועילים להגיע למשרד הממוזג, בשעה הנוחה להם. הם מתחילים להתכונן לעזוב עוד טרם השעון מורה את השעה היעודה, מגיעות להם לפי חוק הפסקות שתיה קלה וחמה, ארוחות בוקר וצהרים ואחר צהריים, ומנוחה קצרה לאחר כל ארוחה, וכיון שקבלת קהל קשה ומאתגרת במיוחד, חייבים להתאושש גם ממנה ולמזער ככל הניתן את מספר האנשים הזוכים לטיפול.
הנה האחראים על גינון עירוני. לעצים הם היו מגיעים פעם בשמונה שנים, שהתמתחו והפכו ל-15 ומיד ל-20 ומשם לאין-קץ, פשוט אין צורך לגזום בשוטף, אלא אם כן עץ נופל מרוב כובד או בשל תנאי מזג האויר וחוסם את הדרך או גורם לנזק רב. למעט מקרים אלו, מדוע לצאת מהמשרד הממוזג? מדוע להתאמץ? יושבים להם והודפים את פניות הציבור ותלונות הקהל. "אין תקציב", "האשמה היא של מועצת העיר", וכיוצא בזה תרוצים שונים ומשונים. שעות הם יושבים על הטלפון, במקום לצאת לשטח ולעשות את עבודתם. הם את משכורתם והפנסיה יקבלו, לכל החיים, בעוד לרבים מאתנו, המשלמים את משכורותיהם, אין ולא הייתה פנסיה.
זוכר אני לטובה את משרד הקליטה והעלייה, בסניף העיר רחובות, עת עולה חדש הגיע בתקופת החגים. העולה יכול היה לחכות, העובדים בחופשה (מאז השתנו הדברים, וישנם מתנדבים כמו גם מערך בעירייה ולא במשרד הקליטה, למנוע מקרים דומים מלשנות).
ניסית לשבת בתור לשלם את אגרת המים או המיסים העירוניים, או לפנות לעזרה (הצינורות חלודים ונוזלים, או הארנונה חויבה לא כראוי)? או לחכות להוציא מסמך מהטאבו? חייבים להתאזר בסבלנות, ולקחת יום חופשה שלם לסידורים, בתקווה שיום אחד יספיק. ביקור במשרד הרישוי להוצאת רישיון נהיגה או הארכתו? תור של שעות ויחס כה איום שנשארת צלקת מפחידה מלחזור על אותו ביקור.
הגדילו מכולם לעשות הבנקים, שהחליטו שהעובדים עסוקים מדי, ובכדי לראות אותם (אחרי ישיבה של שעות בתור) ... יש לשלם!
לפני שאני מצביע על הבנק (המאד רווחיים, על גבנו כולנו), הנה תעשיה אחרת - חברות תעופה. על הכל הם מחייבים - על הזמנת כיסא מראש, על הזמנת כיסא ליד המעבר או כיסא מועדף. חברות כמו אל על מפורסמות על כך שהן דחקו עוד ועוד כסאות ושורות בכדי להגדיל את ההכנסות (יסבלו הנוסעים, למי אכפת). טיסה מתאחרת או מתבטלת, לרוב "מזג האויר אחראי", אף פעם לא חברת התעופה. לא רק על מקומות ישיבה מחייבות הן, גם על תיק או מזוודה מהראשונה עד האחרונה. ישנן חברות תעופה שעושות יותר כסף על כבודה מאשר על כרטיסי הטיסה.
אך לפעמים, לצערנו בתדירות מאוד נמוכה, אנחנו נתקלים בגישה אחרת לגמרי, רעננה, מזכירה נשכחות, של שירות ואחריות, של דוגמה אישית ואכפתיות ורצון אמיתי לעשות מעל ומעבר. "ראש גדול" או מציאות של פעם? היום כולם בורחים מאחריות. לכולם מגיע הכל, שמישהו אחר ידאג או ישלם. היום כה קל להפנות אצבע מאשימה, רק אנחנו אף פעם לא אחראים לשום דבר (אלא אם כן הוא מסב לנו הנאה מיידית).
הגענו הלום, לתקופה בה התרבות הרווחת היא שהכל מגיע, ומה שלא מגיע לוקחים בכח. אין לאיש אחריות, חוץ מאשר ליהנות ולדאוג לעצמו. חבל שאף לא אחד שם עצמו בנעלי הזולת, במקומו של אותו אדם העומד מולו, וחושב, ולו רק לשניה, האם הייתי רוצה אני להיות שם, במקומו?
|
| תאריך:
|
14/06/2018
|
|
|
עודכן:
|
14/06/2018
|
|
ארי בוסל
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
אברהם 101010
|
17/06/18 07:52
|
|
צעד חשוב ביותר נעשה על-ידי הנשיא האמריקני טראמפ כשהעביר את החשובה בשגרירויות לירושלים, על אפן ועל חמתן של מדינות צבועות ואנטישמיות, נוצריות ומוסלמיות. צעד זה מחייב צעדים משלימים, בראש ובראשונה מטעם ישראל. והנה, במקום זאת כבר מגמגמים אצלנו, בעקבות כניעתו של הכדורגלן מסי לאיומי הטרוריסט ראג'וב, שמא יש לקיים את האירו-ביזיון מחוץ לבירת ישראל.
|
|
|
|
|
כי היכן הן כל נבואות הזעם של הדברנים, הקשקשנים, שממלאים את אוזנינו בשטויות שלהם המוטות לצד הידוע, המנסים לדכא את העם, להוריד את המורל, ולראות הכל מהצד של טובת הערבי? אלה שגם ביום ההיסטורי בו נשיא המעצמה מספר אחת הצליח להביא לפגישה עמו את האיש שבנגיעה אחת יכול היה לפתוח במלחמת עולם גרעינית; הנשיא הראשון שהכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל. האדם שהכריז שישראל היא הידידה מספר אחת של אמריקה, ומוכיח זאת תרתי משמע.
|
|
|
|
|
עשיתי בימים האחרונים בפולין, כדי ללמוד עליה ועל היהודים שהיו בה (בפולין הגדולה) ואינם עוד. כאשר יצאתי עדיין הדהדו באוזני דברי ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, כי אין "המוסד אלא ארגון פשע ברישיון". אבל יותר מכל הרהרתי במטוס באמירתו שאילו הוא היה ראש המוסד, כי אז היה מתנגד להצגת הארכיון האירני בידי נתניהו. ומדוע היה מתנגד? כי לא היה רוצה "להשפיל את האירנים". כך אמר, לא פחות ולא יותר. דהיינו הרצון שלא להרגיז ולהקניט את האויב הכי חריף ומסוכן שלנו הוא השיקול העליון של מי שהיה ראש המוסד, והוא עדיף בעיניו על פני שיקולים אחרים הנוגעים לאינטרסים המדיניים והביטחוניים וההסברתיים של מדינת ישראל. או ביתר דיוק - של ראש ממשלת ישראל. התקשיתי לרדת לעומק הגיונו של ראש המוסד. הלא אין המדובר במצב בו הבסנו את אירן במלחמת דמים, ואנו מצווים לנהוג בה במידת הרחמים ולא להשפילה עד עפר. מדובר בעיצומו של מאבק, חלקו הגדול אלים, בו לאירן אין סייגים ברצונה להשפילך ולהסב לך אבידות, זולת סייג היכולות.
|
|
|
|
|
הפסיקו להתייפייף - מי שלא מכיר בירושלים שהיא בירת ישראל ההיסטורית (מאז דוד המלך), לא מכיר בישראל כמדינה ריבונית. אין תקדים בעולם כיום שיש ויכוח על עיר בירה של מדינה ריבונית. לכן כל מדינה קובעת עצמאית איפה יתקיימו אירועים בעלי חשיבות, כולל תרבותית או ספורטיבית. איומים על אומנים ושחקנים, כולל איום בחרם, היו ועוד יהיו בעתיד. מי שלא נכנע והיו רבים כאלה, גילה לא רק אומץ אלא גם חוסן אישי ולא התאכזב. ועכשיו הפרויקט הבא - האירוויזיון. הוא חייב להיות בירושלים ומי שלא ירצה לבוא שלא יגיע. גם אם יהיה צורך לבטל, יש לעמוד על העקרון שירושלים היא בירת ישראל. אם נכנע עכשיו נפסיד לא רק משחק ידידות או תחרות שירה אלא כבוד לאומי וכבוד מדיני. לכן עם כל ההשמצות שמנסים להדביק למירי רגב, יש עקרונות שהיא דבקה בהם והיא צודקת, גם אם היא צועקת אותם. ישראל וירושלים ימשיכו להתפתח ולהתרחב ולשמוח גם בלי נבחרת ארגנטינה ועם אירועים גדולים, תרבותיים וספורטיביים שעוד יגיעו ויציפו את ישראל ובירת ישראל. על-פי חלק מהמתנגדים, להוציא את הח"כים הערביים או חלק מיקירי השמאל הישראלי, אם המשחק עם ארגנטינה היה מתקיים בסכנין במגרש "דוחא". זה היה המקום הראוי והמתאים. ובכן, כפי שנאמר במקורותינו, וכך גם נשדר לאויבינו ומתנגדינו, לא יקום ולא יהיה.
|
|
|
|
|
הנה סיפור קצר על משטרת בורלי הילס. שלא כמו בסדרת הסרטים "שוטר בוורלי הילס" עם אדי מרפי, היא משטרה מעולה. למעלה ממאתים שוטרים משרתים בה, עם משכורות של כמאתים אלף דולר בשנה, ובראש עומדת אישה (דבר שהשוטרים אינם רגילים אליו ואף מתמרדים מאז שנכנסה לתפקיד).
|
|
|
|
|
