תאגיד השידור הציבורי העלה תוכנית מעניינת, שבאמצעותה זוג מראיינים, אפרת רוזנברג וישי שריד, אפשרו לקהל הצופים להציץ אל עולמם של רבבות אזרחי מדינת ישראל החיים בוואדי ערה.
המראיינת אפרת רוזנברג, נטועה ומושרשת בעולם הציונות הדתית לאומית, וישי שריד הציג עצמו כאיש שמאל. ולמי ששכח הוא בנו של
יוסי שריד ז"ל, מי שהיה מנהיגה של מרץ וייצגה שנים רבות בכנסת.
אודה, שכבשה אותי לאורך כל התוכנית דווקא המראיינת אפרת רוזנבג. אני חלוק על מרבית תפיסותיה המדיניות והדתיות. לזכותה של אפרת רוזנברג, לאורך כל המסע בוואדי-ערה ניכר היה שבשאלותיה היא מגלה אמפתיה רבה למרואיין. לא תקפה מרואיין. נימת קול רך ומלטף סייעה ביצירת אימון בין המרואיין והמראיין. אפרת רוזנברג לא שאלה אפילו שאלה מתנצחת או פוגענית. לעומתה ישי שריד לא חש שהוא התיר כל רסן בהמירן פעמים רבות את מעמד השואל המחכה לתשובה למוכיח ולמתריס, שלתשובת הנשאל אין חשיבות רבה, אלא רק במה שיש לישי לומר.
ענייניות ופניות אמפתיות אפינו את שאלותיה של אפרת רוזנברג, שכאמור מייצגת את עמדות הימין בישראל. לעומתה ישי שריד, הרואה עצמו כאיש שמאל, החליט שתוקפנות והרבה התנשאות, לעתים גם בוטות וגסות רוח הם אמצעי העובר יפה את המסך בדיאלוג.
שריד נראה מאזין אבל יותר אינו מאזין, כשאינטלקטואל פלשתיני ניצב עם המראיינים על גבעה המשקיפה על כל מרחבי אום אל-פחם, ובשיחה מעלה את כאבו, את כאבה של אום אל-פחם, ששטחה של אום אל-פחם לפני שבעים שנה היה למעלה ממאה אלף דונם ומנתה שלושת תושבים, היום שטחה כעשרים אלף דונם ומספר תושביה מעל ששים אלף.
ישי שריד מחליט שבאבחת נפנוף יד הוא זורק לפח האשפה את הכאב החד המפלח את לבו של איש שיחו הפלשתיני, ועובר ישר להתקפה בוטה תוך הרמת קול, המייחסת לפלשתיני אי-הבנה בתוכניות אורבניות במאה ה-21. כאילו אין קיבוצים בעוטף אום אל-פחם שיש להם אלפי דונם, וחלקם הן אדמות שהיו עוד בראשית שנות החמישים אדמות אום אל-פחם.
אין זכות לשיר
שום אמפתיה לכאב כן של איש שיחו. מיד ישי שריד עובר למתקפה כמי שהוא בן השיח נושא באחריות לירי ולרציחות באום אל-פחם. הפקעת כ-100,000 דונם מאום אל-פחם לטובת יישובים יהודים זה נושא שלא ראוי אפילו לשבריר של ליבון והבנה.
בעולמו היהיר והמתנשא של ישי שריד אין מקום להבנה, שגשרי שלום בונים על-ידי תיקון עוולות. דווקא אפרת רוזנברג גלתה אמפתייה למצוקת בן ובת השיח, ולא עלתה אף לא פעם אחת על שרטון יהירות והתנשאות ממנו היא תטיף את כל עולם ערכיה ותינעל מלהקשיב הקשבה כנה למצוקת האדם אתו היא משוחחת, כשם שחשתי אצל ישי שריד.
כשהם מבקרים בכפר מוסמוס, בני שיחם בכפר מבטאים את מה שנראה להם חשוב להביע ברגיעה ובנימוס רב תוך מאמץ כן למצוא מסילות ללבם של המראיינים. מאמן קבוצת הכדורגל מציג בגאווה עובדה שקבוצתו בני מוסמוס הביסה בעפולה את בית"ר עפולה בתוצאה 0:9. בעפולה אצטדיון מטופח, דשא סנטטי, שפע של מתקני ספורט, בעוד שבמוסמוס המגרש הוא חולי. מוסמוס זה יישוב שאין בו אף לא אישור בנייה אחד.
בשביל ישי שריד מצוקתו של מאמן הכדורגל במוסמוס צריכה להינעל במונולוג בעל אופי של דיאלוג. מאמן הכדורגל יכול לדבר ואני ישי שריד אטיל עליו את כל האחריות שמגרש הכדורגל הוא בטבורו של סלמאס, המחכה עשרות שנים לתוכניות מתאר ואישורי בנייה בודי שיש בו 11,000 בתים הבנויים ללא אישורי בנייה.
ישי שריד ואפרת רוזנברג מתארחים בכפר קרע בבית, בו מתוך שבעה ילדים חמישה הם אקדמאים. כפר קרע הוא כפר האקדמאים, יש בו למעלה ממאתיים רופאים. ראשוני הכפר הגיעו במאה ה-16 ממצרים. עברו את השלטון המצרי, העותומני, האנגלי והישראלי. ושוב אפרת מקשיבה, את מה שיש לה לומר לא תעטוף בנזיפות כלפי בן השיח. האמפתיה גוברת במיוחד כלפי בת שיח הרואה בהשכלה הגבוהה פסגה של ביטחון ויציבות, אותה היא מבקשת לכבוש. ישי יישאר נאמן לעלייתו על שרטון היהירות. לו ורק לו שמורה הזכות, שלה אני שותף ושותף מלא, לבנות בית לאומי יהודי בארץ ישראל. לו ורק לו שמורה הזכות להיות חוליה בשרשרת הגעגועים של אלפיים שנה לציון, ולזכות הזו אני שותף מלא של ישי שריד. אך דרכינו נפרדות שלנו מותר להביע געגועים למה שהיה לנו כעם לפני אלפיים שנה, לבת כפר קרע אסור להביא כמיהה למה שהיה מנת חלקו של עמה לפני שבעים שנה. לה אין זכות לשיר, לבכות, להביע בפרוזה, במיצג או בטקס געגוע לבוסתן, לגדר הצבר, לבית שלפני שבעים שנה. זכות זו שמורה רק לי להביא כיסופים לחדש חיים מדיניים אחרי אלפיים שנה.
ישי שריד, רד משרטון היהירות וההתנשאות. לא בריא לשהות שם. הבאשת את ריחנו בתוכנית ששודרה בתאגיד השידור הציבורי. טוב שהייתה שם אפרת רוזנברג, שאני חולק על דעותיה הפוליטיות, אך היא נתנה לכולנו שיעור לא רק איך להיות עיתונאי טוב, אלא בראש ובראשונה איך להיות בן אדם.
