בדצמבר 2019 ימלאו 30 שנה לנפילת משטרו של ניקולאי צ'אושסקו ולהוצאה להורג הדרמטית שלו ושל אשתו, אלנה צ'אושסקו. האירועים שהובילו לקריסת משטר הדיכוי והשחיתות של בני הזוג החלו ברחוב הניצחון בבוקרשט, מול בניין משרד הפנים בו שכן אז מטה המפלגה הקומוניסטית. היום קרוי המקום "כיכר המהפכה" ושלוש אנדרטאות מציינות את שהתחולל כאן. הבעיה היא, שהכיכר כולה מוזנחת למדי – למרות שהיא ממש בלב העיר ולמרות חשיבותה. הדבר הבולט ביותר הוא כתובות הגרפיטי בתחתיתה של האנדרטה המרכזית ולוחות השיש המנותצים בבסיסה – תוצאה מהרגלם של צעירי העיר להחליק עליה.

אולי אפשר להבין זאת מדבריו של נהג המונית בה נסעתי מנמל התעופה, כאשר עברנו בכיכר. "המצב היום לא יותר טוב", הוא קובע. "אבל יש לכם דמוקרטיה", ניסיתי את מזלי. "הממשלה דואגת לעצמה ולא לאזרחים", משיב הנהג. זו טענה שאנו מכירים ממדינות רבות, אך כאשר היא נשמעת מפיהם של מי שחיו תחת שליטים שבאמת דאגו רק לעצמם – זהו מקור לדאגה. כדאי גם לזכור, שהן הונגריה – שכנתה של רומניה – והן פולין חוות בימים אלו פגיעות משמעותיות בערכי הדמוקרטיה ובמוסדות האמורים להגן עליה.

נהג המונית המשיך ואמר שהבעיה המרכזית היא המצב הכלכלי הגורם לצעירים רבים לנסות את מזלם מחוץ לרומניה. "הם אומרים: למה לי לקבל 400 ליי בחודש אם אני יכול לקבל 1,000?". בתשובה לשאלתי הוא אישר, שגם יוקר המחיה בארצות השכנות גבוה בהתאם, ושלאותם צעירים לא נשאר כסף בסוף החודש – אבל הם יוצאים בכל זאת. אפילו ברחובות הראשיים ניתן לראות זקנות וילדות המוכרות מעט פרחים, קבצנים וגם הרבה חנויות סגורות שאפילו שלטי "להשכרה" אין עליהן.

השריד הבולט ביותר לעידן הקומוניסטי הוא בניין הפרלמנט – בית המשרדים השני בשטחו בעולם (אחרי הפנטגון), עם 365,000 מ"ר של אולמות, משרדים ומסדרונות. צ'אושסקו החל את הפרויקט ב-1986, במטרה שהמקום יהיה המטה החדש של המפלגה הקומוניסטית, ועם מותו ב-1989 הושלמו 70% מהבניין. אחרי ויכוח ציבורי של שנה שלמה, הוחלט לסיים אותו – בעיקר משום שזה היה זול יותר מאשר להרוס אותו.

29 שנים מאוחר יותר, אומרת המדריכה הידענית והחביבה, הרגשות כלפי הבניין עדיין מעורבים. נכון שהוא אתר התיירות מספר אחת בעיר ונכון שהוא מארח אירועים חשובים ברמה עולמית (כמו פסגת נאטו אשתקד), אבל הוא עדיין מזכרת לתקופה חשוכה ונוראה. החלק שהושלם בימי צ'אושסקו עלה כנראה 3 מיליארד דולר – הסכום המדויק לא ידוע, כי הממשלה לא ממש שילמה תמורת חומרי הבנייה – וסביר להניח שהשלמתו עלתה עוד מיליארד. תחזוקתו לקויה-משהו, בעיקר בחלקים שפחות נראים לעין הציבור; היא פשוט יקרה מדי.

הבניין עצמו הוא אנדרטה לשגעון הגדלות של בני הזוג צ'אושסקו, ולא רק בממדיו. למשל: האדריכלים הצטוו לבנות שני גרמי מדרגות מפוארים ליד הכניסה הראשית, כך שכל אחד מבני הזוג יעלה לבדו והם ייפגשו למעלה; היה צריך לבנות אותם שלוש פעמים, כדי שיתאמו לצעדיהם הקטנים-יחסית של השניים. דוגמה שנייה: בין שניים מאולמות הישיבות העיקריים נבנה אולם קטן, שמטרתו העיקרית הייתה ליצור הד שיביא לכך שמחיאות הכפיים לצ'אושסקו יישמעו כאילו הן באות מקהל גדול יותר.

אולי יש מקבילה היסטורית, שתביא בסופו של דבר להשלמה של הרומנים עם הבניין: המלך הורדוס. האיש האכזר הזה, שלא היסס לרצוח את בני משפחתו, היה שנוא על הממסד הרבני ועל המוני העם בימי בית שני. הרחבת בית המקדש בימיו נתקלה בהתנגדות של חכמי הדור והייתה כרוכה בעבודות כפייה בהיקף נרחב. אבל אחרי שנים לא רבות, קבעו חז"ל שמי שלא ראה את מקדש הורדוס – לא ראה בניין נאה מימיו; והוא הונצח במסכת שלמה במשנה (מסכת מידות). האם זה יקרה גם לבניין הפרלמנט בבוקרשט? נדבר בעוד דור או אפילו חצי דור.

בניין הפרלמנט הוא לא הדבר היחיד שרומניה של 2018 ירשה מזו של 1989, וגם יתר הבניינים מאותה תקופה – כולל מגדלי דירות מכוערים להפליא – אינם המורשת היחידה. ככלות הכל, אין לצפות שבניינים ייהרסו בהמוניהם, ודאי לא בתוך זמן קצר יחסית. מה שיותר מפתיע הוא, שיש כמה דברים בחיי היום-יום הנראים כאילו הזמן עצר מלכת.

הבולט ביותר: הדרישה להראות תעודת זהות או דרכון ורישום הפרטים. נתקלתי בזה בשלושה מקומות: בפרלמנט, בארמון קוטרוצ'ני ובבית הכנסת קורל. בשני הראשונים צריך לקבוע סיור מראש, ובכל השלושה לא יתנו לכם להיכנס בלי ת"ז/דרכון. לכאורה, הנימוק הוא ביטחוני – קוטרוצ'ני הוא גם מוזאון וגם משרדו של נשיא רומניה – אבל הנימוק הזה לא מחזיק מים. מחבלים יודעים טוב מאוד איך להשיג תעודות מזויפות; ובבית הכנסת אפילו אין בדיקה ביטחונית. הרושם הוא, שזהו הרגל שאותם מוסדות ירשו משלטון שרצה לדעת הכל בכל מכל על אזרחיו.

יש עוד כמה. ליד ארמון קוטרוצ'ני ראיתי אוטובוסים שאצלנו לא נמצאים בשימוש כבר לפחות 40 שנה. במוזאון לאמנות – המתגאה ביצירות של רמברנדט, ון-דייק, מונה, פיסארו ועוד – יש בקושי דוכן מזכרות קטן ועלוב; השומרים בו חמוצים וחמורי סבר. אותה ארשת פנים גולשת גם למגזר הפרטי: כך נראות הקופאיות בסניף הענק של רשת המרכולים קרפור במרכז העיר. במרחק של כמה מאות מטרים משם, ממש בליבה של בוקרשט, סובלות המדרכות – הרחבות והנקיות להפליא – ממרצפות שבורות ואף חסרות. בפרלמנט, בארמונה של משפחת צ'אושסקו ובטירת פלש גובים מעיתונאים מחיר מלא – עדות לחוסר הבנה בדבר חשיבותה של התקשורת בקידום האתרים. ועל הספסלים בשדרת האחדות הסמוכה שרועים שיכורים למכביר.

שלא תטעו: בוקרשט היא עיר מודרנית ונעימה, עם קניונים וחנויות של מיטב המותגים, מכוניות חדישות, רובע עתיק תוסס ומקסים, מלונות השייכים לרשתות המובילות ותחושה מלאה של ביטחון ברחובות. אבל מכל הערים הקומוניסטיות-לשעבר בהן ביקרתי (ורשה, קרקוב, ברלין, בודפשט, פראג) – עושה רושם שדווקא היא, שהחלה את מפלת הקומוניזם, עדיין לא מצליחה להשתחרר ממנו לחלוטין.

אולי זה נובע מכך שרומניה סבלה מקומוניזם סטלינסטי ממושך ואכזרי של בני הזוג צ'אושסקו, עם הרבה מאוד פולחן אישיות שהטביע את חותמו על דור שלם. אולי זה נובע מכך שלא הייתה לה מסורת דמוקרטית מושרשת לפני העידן הקומוניסטי. המצב אכן טוב יותר אצל הצעירים, הפתוחים הרבה יותר לעולם וגם יודעים אנגלית. אם כך, הרי שמדובר רק בעניין של זמן עד שגם כאן ייעלמו השאריות של אותו עידן אפל.

הזכרנו את הדרישה לדרכון בכניסה לבית הכנסת קורל – דרישה העומדת בעינה גם בשבת. המשמעות היא, שאורח שלא יודיע מראש על בואו כך שמישהו מהקהילה יכניס אותו, טובים סיכוייו להישאר בחוץ (בשל האיסור לטלטל בשבת). וזה לא שבית הכנסת סובל מעודף מתפללים: אם עשירית מ-600 המקומות בו תפוסים – המצב טוב. באמצע השבוע התמונה עגומה עוד יותר: בית הכנסת משלם לחמישה זקנים שיבואו להשלים מניין בבוקר ובערב, וגם זה לא תמיד מספיק.

4,500 יהודים בלבד חיים ברומניה, כמחציתם בבוקרשט – וכפי שאתם מבינים, הקשר של רובם עם היהדות הוא קלוש עד אפסי. לכאורה הקהילה הקטנה הזאת מקבלת חיזוק מעשרות ואולי מאות ישראלים שעברו לרומניה לניהול עסקיהם, אבל באופן אבסורדי – דווקא הם מחלישים אותה, משום שכמעט כל ישראלי רווק שמגיע לבוקרשט, מתחתן עם נוצרייה; הסטטיסטיקה עושה את שלה.

הריבוי היחסי של הישראלים כאן – יש גם הרבה תיירים – אולי מסביר אירוע קטן ויוצא דופן. במוזאון לאמנות ניגש אלי אחד השומרים, לאחר שכיפתי הסרוגה הבהירה היטב מהיכן אני, וידא שאני ישראלי ואמר במאור פנים: "אנחנו אוהבים אתכם". הוא נתן לי הנחיות לאן ללכת ומה לראות, ובהמשך בא לוודא שאני מסתדר. זוכרים את נהג המונית מהקטע הראשון? הוא אפילו יודע להגיד "יום טוב" בעברית. והמדריך בכניסה למוזאון להיסטוריה לאומית מכיר את המילה "בבקשה".

מובן שאי-אפשר לדבר על יהודים באירופה בלי לדבר על השואה. רומניה הייתה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית ו-300,000 מיהודיה נרצחו – כולל בידי המשטר המקומי. באופן טבעי, לשואה יש הנצחה ניכרת במרכזים היהודיים: אנדרטה גדולה בצורה מנורה בכניסה לבית הכנסת קורל, תערוכה (ברמה נמוכה, המתארחת כאן בעת השיפוצים במוזאון היהודי) בבית הכנסת הגדול ואנדרטה מחוצה לו. קצת מפתיעה העובדה, שבשני המקומות כמעט שאין שמות של קורבנות ספציפיים. אגב: רשימה כזו יש על האנדרטה שליד בית הכנסת בעיר ברשוב שבצפון המדינה.

ממשלת רומניה הקימה לפני עשור אנדרטה לזכר השואה, השוכנת מחוץ למרכז העיר, על גדת הנהר דמבוביטה. היא כוללת עמוד זיכרון גבוה, מגן דוד, חלל גדול ובתוכו שמות פרטיים מייצגים, שלטי הסבר בשלוש שפות (רומנית, אנגלית ועברית) וגם חלק קטן המוקדש לצוענים שנרצחו בידי הנאצים. שלט הכניסה לאתר מתאר בתמציתיות רבה את השואה ברומניה, ומדגיש בצורה ברורה ביותר שהמשטר של יאן אנטונסקו רדף את היהודים מיוזמתו ושיתף פעולה ברצון עם הגרמנים. לא הודאה של מה בכך, ודאי כאשר אנו יודעים שעמים אחרים – ובראשם הפולנים והאוקראינים – מתכחשים למעשיהם בשואה.

לצד זאת, לא כולם יודעים את האמת. המדריכה בטיול לטירות טרנסילבניה ניסתה להכחיש שרומניה הייתה בעלת בריתה של גרמניה. כאשר התעקשתי על כך, היא אמרה: "כן, אבל זה היה רק בימי המלך קרול השני. אחרי שהוא הודח, עברנו צד". הזכרתי לה עוד עובדה: קרול הודח כאשר היה ברור שרומניה נמצאת בצד המפסיד, ולא משיקולים של מוסר וצדק. בנקודה זו נסתתמו טענותיה. אבל אם זה מה שחושבת אישה משכילה המעבירה ידע לתיירים – יש בעיה.

• הייתי בבוקרשט במקביל לשבוע הספר שלנו, ודומה שכאן יש שבוע הספר כל שנה. מרכז העיר גדוש בחנויות ספרים וגם ברוכלים המציעים ספרים בקיוסקים קטנים ואפילו על המדרכות. במחשבה מהירה, נדמה לי שרק בלונדון ראיתי כזו כמות של חנויות.

• עוד תחום עיסוק נפוץ: חלפנות כספים. לעיתים יש צ'יינג'ים ממש זה אחרי זה, ארבעה-חמישה-שישה-שבעה בטווח של 200-100 מטר. מובן שבמצב זה, אין תחרות וכולם מתיישרים: אפס אחוז עמלה, פערים קטנים בין שערי קנייה ומכירה. אז ממה הם חיים? סתם מחשבה: אצלנו יש צ'יינג'ים שפעילות החלפנות הלגיטימית אינה החלק העיקרי של עסקיהם; אולי גם בבוקרשט.

• בחדר האוכל בטירת פלש, ששימשה את משפחת המלוכה של רומניה ב-66 השנים של המשטר המלוכני (1947-1881), יש 36 כסאות לאורחים. המלך הראשון של המדינה, קרול הראשון, אירח תמיד 36 איש לצהריים. הסעודה החלה בדיוק בשעה 12:00, המנות הוגשו בשעות קבועות והיא הסתיימה בדיוק ב-14:00 – ואסור היה להוציא מילה במהלכה. הסוד: קרול לא היה רומני; הוא היה גרמני.

• בוקרשט מלאה במלונות מכל הסוגים: החל במלונות פאר וכלה באכסניות צנועות. יותר מפתיע לראות את ריבוי המלונות, המלוניות והאכסניות בטרנסילבניה – ליד הטירות ואתרי התיירות וגם ביניהם. עושה רושם שכל רומני שני פתח מלון או לפחות משכיר חדרים בביתו. רומניה מצפה לזרם הולך וגדל של תיירים, ואם כך יהיה – לא תהיה לה ברירה אלא להיפטר סופית מכל שרידי הקומוניזם. ככלות הכל, זה לא בדיוק הדבר שהכי מושך תיירים.