מדד השלום - האמנם

ב-5.6.18, פרסם "המכון הישראלי לדמוקרטיה" את "מדד השלום" לחודש יוני 2018¹. נושא מרכזי בממצאים, מתייחס לאירועי עזה ולעמדות הציבור הישראלי כלפי המציאות העזתית.

בפרסום הממצאים, ישנן הפרדות בין שמאל לימין ומרכז או מיון לפי שיוך פוליטי, אידיאולוגי או אחר; ופילוח הממצאים לפי הפרדות אלה. הפילוח אינו עושה תמיד הפרדה דומה בין יהודים ללא יהודים, אף על-פי שברור לעורכי הסקר ומפענחיו, שחילוקי הדעות באוכלוסייה הישראלית בשאלת הסכסוך בין יהודים לערבים, כפי שגם בא לידי ביטוי במהומות שליוו את הפגנות ההזדהות עם עזה בחיפה, הן מהותיות ואפילו תהומיות. עד כמה ראוי לראות סקר מסוג זה כמשקף מציאות "לאומית", זו שאלה חשובה, שסקרי "מדד השלום" לרוב אינם מתמודדים עימה בתום לב.

ברור לכל שיש בישראל אוכלוסייה ערבית מוסלמית, שרובה אוהדת במידה רבה או רבה מאוד את העניין הפלשתיני. פורמלית הם אזרחי ישראל, אבל התנהלותה, בהנהגת הפוליטיקאים של הרשימה המאוחדת, מהווה איום מהותי על הסיכוי לחיים בצוותא בארץ של יהודים וערבים. בנסיבות כאלה, נראה סביר מאוד להדגיש את השסע הלאומי העמוק, באמצעות הפרדת הנתונים "הערביים-מוסלמים" מהנתונים היהודיים; רק כך מתקבלת תמונה ריאלית של ההוויה הישראלית, בשאלת היחסים בין יהודים לערבים ובכללם הסכסוך המתמשך.

האבחנה המלאכותית שעשה הנשיא ריבלין בין "ארבעת השבטים" בישראל, כאשר הוא מעמיד באותה רמת שסע יהודים - חילונים מסורתיים וחרדים - וערבים מוסלמים, מוטעית מיסודה מאותה סיבה בדיוק. אלה אינם שסעים באותה רקמה חברתית, אלא שתי רקמות הדוחות למעשה זו את זו. יש בהן, כמובן, חלקים בעלי רצון טוב אמיתי ולצידם אחרים המשלמים מס שפתיים "לקיום בצוותא". ברם, החלק הדומיננטי, להערכתי, עדיין אינו בשל לקיום בצוותא. בשלות זו לא תגיע כל עוד לא יבינו הערבים אזרחי ישראל, את משמעותה של נאמנות אזרחית במדינת לאום אחר שבה הם המיעוט. ניתן להתפלמס רבות בנקודה זו, בין היתר בשאלה מהו ההבדל בין מחלוקת "רב-תרבותית" לבין מחלוקת "טוטלית". בינתיים, במציאות הישראלית, בעטיה של ההנחה הערבית ש"שיבה" ו"ביטול תוצאות הנכבה" מ-1948 הן מטרות ריאליות, יחסי יהודים (רוב מכריע) וערבים מוסלמים, הם יחסים של מחלוקת טוטלית.

סקרים שאינם לוקחים בחשבון עובדות אלה, אלא נדרשים באופן מלאכותי להגדרות הסטטיסטיות הפורמליות, מבטיחים להיות מוזרים, אם לא בלתי-משמעותיים בעליל.

להערות אלה ראוי להוסיף שסקר "מדד השלום", שאינו עומד על סתירות לוגיות בין השאלות שהוא שואל והמענים להן שהוא מפרסם, לבין שאלות רלוונטיות לא פחות, שאינן נשאלות (או אינן מפורסמות) כלל ומותירות את החלל הריק לפרשנות אישית של קוראי הסקר, מאיינות את ערכו כתמונת מצב שניתן להפיק ממנה תועלת.

בין השאלות שהייתי מצפה לראותן חלק חיוני מסקרים מסוג זה, ניתן למנות:

א. כיצד מיישבים את הסתירה הנובעת מתמיכה ציבורית גבוהה יחסית בשיפור המצב האזרחי ברצועה, עם הבנת הציבור שמהלכי החמאס בעזה עד כה, לרבות "תהלוכת השיבה", הם פרובוקציה שמחמירה את המציאות הקשה - עובדה שידועה גם לציבור העזתי ומתקבלת על ידו בהבנה ובמידה רבה של שת"פ?

ב. מדוע הציבור העזתי נתפס כחף מכל אחריות למצבו? האם לעובדה שהוא העלה את חמאס לשלטון ומקיים אותו שם - כאשר הוא יודע שחמאס גוזל ממנו נתחים עצומים מכל האספקות ה"אזרחיות" המגיעות לרצועה ומהכספים המוזרמים אליה - אין שום משקל במציאות שהתפתחה ברצועה ובאחריות העזתים למציאות זו?

ג. מדוע צריכה ישראל לדאוג לציבור העזתי, אם הוא עצמו אינו חף מיצירת המצב הקיים ואינו עושה דבר למנוע אותו?

ד. מהו הרציונל של תמיכת הציבור בחיזוק האויב הפוטנציאלי, המובהק, חמאס? אילו אשליות או צריבות אידיאולוגיות ממלאות תפקיד מפתח באוטופיה פוליטית זו?

ה. מהו המשקל בעיצוב דעת הציבור הישראלי של העמדות שמשמיעה בפומבי מערכת הביטחון שלנו בנושא זה? האם היא שליחת הממשלה בכך, או "רשות אוטונומית" בעיצוב המדיניות הלאומית?

ו. האם הציבור מבין היטב שאין דרך אפקטיבית להבטיח שהסיוע המוזרם לרצועה ינוצל ניצול אזרחי בלבד ולא יוקדש להמשך ההתעצמות? או, אולי, תמיכתו היא פונקציה של ההנחה (השגויה) שיש דרך כזו, וניתן יהיה לממשה ביעילות?

ז. האם הציבור מבין שסיוע שיפרוק את הלחץ הקיים מהאוכלוסייה האזרחית העזתית, עשוי להיתפס על ידה כחולשה שראוי לנצלה, בין היתר גם ע"י הפרת הסדרים בי-לטרליים. הואיל וניסיון העבר מוכיח שזו המציאות השכיחה, האם הולך הציבור בעיניים פקוחות למיטה חולה?

נושא "שלום" אחר, הוא מעורבותו של ראש הממשלה בבחירת מפכ"ל חדש. כאן מבשרים לנו הסוקרים ש-41% מהישראלים סבורים שיש להאריך את כהונת המפכ"ל - אז מה?! ממתי הציבור בוחר באופן ישיר מפכ"ל ומה הוא באמת יודע על תפקודו? OK, נקבעה עובדה בסקר, שחלק לא מבוטל מהציבור סבור שיש להאריך בשנה את הקדנציה של המפכ"ל. אולם, כאשר קוראים את המשך ממצאיו, יוצא המרצע מן השק: רק שליש מבעלי העמדות הימניות תומך בכך, לעומת כשני שלישים מתומכי מחנה האופוזיציה (כלומר: הרוב במיעוט). וכשקוראים עוד משפט, מתבררת הכוונה במלואה: 61% סבורים שאסור שראש הממשלה יהיה מעורב בהליך מינוי מפכ"ל חדש, בגלל החקירות המתנהלות נגדו. כלומר: הוא יכול להכריז מלחמה, וצנע, לקשור יחסים מדיניים ולבטלם, לנגוע בכל נושא או מינוי אחר במדינת ישראל, יהיה רגיש ככל שיהיה - רק לא להשתתף בבחירת מפכ"ל². המסקנה הנובעת מממצא זה, היא שמוחו של הציבור נשטף עד כדי טשטוש חושים מוחלט על-ידי התקשורת המגויסת והרעשנית שלנו. כל עוד תמשך החקירה וכל עוד ימצאו עדי-מדינה שיש להם או נדמה שיש להם מה למכור, וכל עוד התקשורת לא תאהב את ראש הממשלה והאופוזיציה תשאף להדיחו - דה פקטו או דה-יורה - צריך רק להמציא תרוץ לפתוח בחקירה, ותחומי הסמכויות שמעניק החוק לראש ממשלה, יהיו כלא היו - טירוף מערכות בחסות תרבות הסקרים וה-FAKE NEWS. זו מסקנה הזויה; במקום שיש חוק, הוא שקובע ולא ממצאי סקרים.

אחד הממצאים המובלטים בדיווח הנ"ל הוא ש-46% מהציבור חוששים לשלטון הדמוקרטי. אבל אין ציון ברור לשאלה: דמוקרטיה לפי איזו אסכולה?³ ובכלל, מה כאן הפלא? הרי נתון זה דומה מאוד לחלוקה הפוליטית הקיימת בין ימין לשמאל או בין קואליציה לאופוזיציה בכנסת. האם איננו מודעים לכך שקיימים חילוקי דעות בישראל באשר להגדרת מהות הדמוקרטיה המתאימה לנו?! כחלק מהקמפיין המתמשך להשלטת התפיסה הליברלית-אקסטרמלית על מהות הדמוקרטיה, נשמעת מפי "כוהני" "ונביאי" תפיסה זו, טענה חוזרת לפיה בדמוקרטיה "מודרנית" חייבים להחליף את שלטון הרוב בדיקטטורה של המיעוט וללא שינוי זה נשקפת סכנה לדמוקרטיה. הפרופ' אהרן ברק, אבי "הכל שפיט", הוא מן הדוברים המובהקים של גישה זו. אני גורס שהמצב הוא דווקא הפוך ושלילת הריבונות מן העם, היא קץ הדמוקרטיה. לא מקרה הוא, אפוא, שהממצא המדגיש את הבלבול הקיים בציבור בסוגיית הקשר בין ריבונות לזכות ההכרעה האולטימטיבית, הוא הראשון בפרסום המכון בדוח "מדד השלום" האחרון. נראה שגם במכון יש הסבורים שכל עניין במדינה שאינו מתנהל לפי תפיסתם האידאולוגית או דעתם הטרומית, מהווה "סכנה לשלום העולם".

לפי הממצאים העיקריים של סקר זה, ארבעת השבטים של "ריבלין" הופכים לשניים: גוש ימין וגוש מרכז-שמאל (למעשה, האופוזיציה), כאשר בכל הנושאים הפוליטיים הנוגעים לסכסוך או משליכים עליו, ערביי ישראל הם האגף המיליטנטי של גוש השמאל.

מומלץ שסקר מדד השלום יעבור רוויזיה, על-מנת שיתוקף מחדש למציאות בה אנו חיים ויציע הסברים ותמונות מצב שלמים ואמינים לתופעות הנבדקות.

אני סבור שלא יהיה שינוי אמיתי של המציאות בעזה, כל עוד החמאס שולט בה והציבור העזתי "אינו עושה לביתו" אלא מחכה ל"הכרעת ישראל". לפיכך, הסקר הנ"ל נראה בעיני בלתי-רלוונטי בעליל. אפשר שהציבור הישראלי טועה בהבנת המציאות. אבל אפשר גם שהשיב ב"פשטות" על מה שנשאל, אבל לא נשאל כל מה שראוי היה שישאל עליו.