ריצה למרחקים ארוכים

משחקים בשביל הכסף

"אין ספק שהדברים היחידים שעולים על מה שהיה פעם בספורט הם סכומי הכסף המתגלגלים היום. בעבר, שיחקו בשביל הנשמה ושם המקום והיום משחקים בשביל הכסף", כך אומר לי אברהם (טאובר) תור ומוסיף: "נושא שחקני החוץ המשחקים בקבוצות הספורט הישראליות הינו חלק אינטגרלי מהמקצוע עצמו כמו בכל המדינות. אבל אם אנחנו רוצים שהקהל הישראלי יהיה צמוד למשהו משלנו, צריך לתת לשחקנים הישראלים לשחק יותר בקבוצות הבית שלהם ולהתפתח, כי בלי זה אין אפשרות להתקדם".

ריצה למרחק של 150 ק"מ מדי שבוע

אברהם (טאובר)תור בן ה-84 הינו אחד המאמנים הוותיקים בכדורסל, אם לא הוותיק ביותר בישראל. מאמן כושר גופני בכדורגל במקצועו, שלמד בשלוש מכללות בארצות הברית בעת חופשותיו בחמישים ושתים שנות שירותו הצבאי.

הוא היה הראשון בארץ, לאחר שחזר מלימודיו בארה"ב, שנתן כדור לכל שחקן באימון, שפעל באופן אישי עם הכדור שלו. הכושר הגופני של השחקנים עמד בראש סולם עדיפויותיו והיה חלק אינטגרלי מפעילות האימון. בתוך כך שם את הדגש על ריצות למרחקים ארוכים וקצרים והפעלת כוח בהרמת משקלות.

הוותיקים שבינינו זוכרים בוודאי את שמו של טאובר כאתלט ספורט בריצה. הוא הצטיין בריצות בינוניות והשתתף בתחרויות רבות. בין היתר, רץ עם חניכי פו"ם חצאי מרתונים, ו-150 ק"מ מדי שבוע. לא בכדי, בחרה בו חברת "המגפר" להיות הדוגמן שלה ולייצג במודעת פרסומת בעיתונות את נעלי הריצה שלה בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת.

שנים רבות היה מורה במכון וינגייט ובסמינר אוהלו ושימש מדריך ראשי של בית הספר למאמנים במכון וינגייט. היה בין הראשונים בארץ שטיפל בהחדרת חדרי הכושר והמציא מודל לכושר גופני יישומי המבוסס על מקלות וגומיות.

סבי הציל אותי מהגרמנים

אברהם טאובר נולד בשנת 1934 להוריו לאה וחיים בברודי, עיירה יהודית חסידית בפולין בה התגוררו כ-10,000 יהודים מרביתם מלומדים. הוא גדל בבית רחב מידות עם חצר גדולה של כמה דונמים בה היו עגלות וסוסים. המצב הכלכלי בבית היה שפיר למדי. בבית גדלו ארבעה ילדים כשאברהם הבכור היה בגיל חמש וחצי. השפה המדוברת בבית הייתה בעיקרה אידיש ומעט פולנית. מגיל שלוש כבר למד ב"חידר" ונפגש לראשונה עם האלף בית העברי. חיים אביו, היה איש חזק ומתאגרף מפורסם והיה סוחר בעורות. וגם סבו מצד אמו, היינך חמיש, שהיה מאוד דתי עסק בעורות והתגורר בקוזין.

"סבי", אומר לי אברהם, "הציל אותי מהגרמנים". לרגע הוא עוצר בדיבורו. מישיר את מבטו אליי, ודמעות נקוות בעיניו. אינני יכול... אינני יכול... הוא אומר לי בלחש. אחר כך מתעשת ודבריו זורמים בשטף: "ב-1940 נכנסו הגרמנים לעיירה והחלה סלקציה. הייתי בן חמש כשאבי אמר לי ולבן דודי יוסי חמיש בן עשר, שהתארח אצלנו בעת חופשתו: 'תברחו אל הסבא בקוזין', עיירה שהייתה באותה עת תחת השלטון הסובייטי, במרחק של כ-60 ק"מ מברודי.

עשינו את דרכנו ביערות. כעבור שלושה ימים בן דודי גונב סוס ואנחנו רוכבים לעבר קוזין. הגענו אל הסבא, אך התברר לנו שגם אל קוזין הגיעו הגרמנים שהחלו לשרוף יהודים. חלק מהיהודים הופנו אל מחנה השמדה הנקרא סופי יופקה. שהינו שם זמן קצר. מראות הזוועה נחרטו עד היום בזיכרוני והשפיעו עליי קשות. ראיתי איך הגויים והאוקראינים תולים אנשים, לוקחים תינוקות ומנפצים את ראשם. סבי הבין מה הולך לקרות ושילם שוחד לשומרים האוקראינים שאפשרו לנו לברוח מהמחנה לעבר הקולוניה הצ'כית. בעת המנוסה ביערות הצטרפה אלינו קבוצת יהודים נוספת. הותקפנו על-ידי גויים נוספים שידעו שליהודים יש מטבעות זהב. כנראה שאלה שקיבלו מאתנו שוחד יידעו את חבריהם. על גבי נשאתי תיק קטן. אחד הגויים שהיה במרחק 20 מטרים ממני ניסה לתפסו אך נמלטתי ממנו בריצה מהירה.

החיים בתוך הבור

כשהגענו לקולוניה הצ'כית אחד האיכרים שיכן אותנו במתבן בתוך בור של שני מטרים על שלושה מטרים שעומקו היה 80 סנטימטר. שנתיים ימים שהינו בבור הזה, ללא אוכל, שהיה מחבוא לשבעת בני המשפחה. מדי יום האיכר היה מוריד לנו חצי דלי של תפוחי אדמה ואת השאר היה נותן לחזירים ולסוסים ששהו באורווה. לכל אחד מאתנו נותר תפוח אדמה אחד או שניים ואת הצרכים עשינו בדלי הזה".

פגישה עם מנחם גמורמן מקיבוץ אשדות יעקב איחוד

ב-1944 בתום המלחמה, עם בואם של הרוסים, הוצאנו מהבור. היינו מנוונים וקשה הייתה עלינו הצעידה. בגיל עשר שקלתי 12 ק"ג. הועברנו לעיר דובנו, שם המשפחה קיבלה חדר".

אברהם מוכנס לבית יתומים בו שהו ילדים גילאי 5-16. בעבורו היה זה גיהינום מושלם. ניצלו את הילדים הקטנים שהיו גונבים אוכל ופירות מהשוק ונוצר נתק עם המשפחה. כעבור כמה חודשים מועברים הילדים ברכבת לגרמניה שם מפרידים בין היהודים לשאר הילדים. אברהם וילדים יהודיים נוספים מוכנסים למבנה מסוים בשם "סנטה טילייה", שם הם זוכים לחינוך וליחס של כבוד מצד נציגי ישראל שהגיעו לטפל בהם. אברהם זוכר כיצד דוד בן-גוריון הגיע למקום הזה עם משלחת שבה היה גם מנחם גמורמן מקיבוץ אשדות יעקב איחוד, ששימש בתפקיד רב סרן בבריגדה היהודית. "היה לי קול יפה", מספר היום אברהם, "זה היה לפני חג חנוכה ושרתי בפני המשלחת את השיר "מעוז צור ישועתי". כעבור כמה ימים חוזר לכאן מנחם גמורמן ומבקש לראותני. בפגישה בינינו הוא אומר לי: אברהם, שמע, אני רוצה לאמץ אותך כבן. הדבר ריגש אותי מאוד וחיבקתיו. נשלחתי על ידו לישראל עם עוד 25 ילדים באניית "שמפליון". בחיפה, חיכה לי נציג מאשדוד יעקב איחוד שלקח אותי לקיבוץ. מאותו רגע הפכתי לבנו של מנחם. התלאות שעברתי חישלו את גופי. הייתי בן 11 ילד חזק ובוגר לעומת ילדים אחרים בני 12-13 שנראו "ציפלונים" לידי.

כשמנחם נפטר, המטפלת של בית הילדים פולה מלמוד אימצה אותי לבן. כך גדלתי עם ילדיה אורי, בן גילי, צביקה, אהרל'ה ותמר ועם בעלה משה החקלאי, עבדתי בשדה. על הוריי, אחי ושתי אחיותיי לא ידעתי דבר. מאוחר יותר, התברר שהם הושמדו בשואה". אברהם מצוי בקשר טוב עם בני דודיו שנולדו לאחר המלחמה.

לוחם בשייטת 13 הקומנדו הימי

הסב היינך חמיש, לו חייב אברהם את חייו, שהיה רב בקוזין, הגיע לישראל בשנות החמישים של המאה הקודמת ושימש כרב בחדרה. הוא נפטר ב-1953 . אברהם תור פוקד את קברו המשופץ מדי חודש בבית העלמין הישן בחדרה ומדליק לזכרו נר נשמה.

אברהם טאובר לומד בבית הספר התיכון החקלאי האזורי בית ירח ומתגייס לצבא. בשנות החמישים של המאה הקודמת כשהיה בן 20 עיברת אברהם את שמו מטאובר לתור. הוא מסביר: "פירוש המילה טאוב באידיש - יונה ותור בעברית - יונה" .

הוא מתנדב כלוחם בשייטת 13 הקומנדו הימי 8.11.51 ולאחר מכן הופך לקצין הספורט בחיל-הים במחנה ההדרכה בבת- גלים, כאחראי על נושאי הספורט והקורסים הנלווים אליו. משם הוא עובר לכהן באותו תפקיד בבית הספר לטיסה 12 בתל נוף. כעבור שנתיים הוא משמש כמדריך ספורט בבית הספר הטכני של חיל-האוויר במפרץ חיפה. למעשה, הוא מכהן כאיש צבא במשך 52 שנים. 26 שנים כאיש צבא קבע עם צאתו לגמלאות ב-1975 ולאחר מכן כאזרח עובד צה"ל מ-1977-2003. במהלך השרות הצבאי, וכמאמן בכיר בכדורסל, אימן כל השנים את נבחרת חיל-האוויר, את אליצור חיפה בכדורסל, את קבוצת הכדורסל של מכבי נתניה, את מכבי חיפה, את הפועל קריית חיים, את מכבי קריית מוצקין, את מכבי בת- גלים וקבוצות רבות נוספות. אברהם תור נחשב למאמן כושר גופני ברמה עליונה. בין היתר אימן בכושר גופני את הפועל כפר סבא בכדורגל בשנה שלקחו את האליפות, את הפועל חיפה בכדורגל בכושר גופני, את הפועל פתח תקוה ובית"ר נתניה בכושר גופני.

ב-2003 עם פרישתו של אברהם תור מפו"ם, נערך לכבודו טקס סיום "חיים שכאלה" עם עמוס אטינגר, שבו נכחו כמה מאות קצינים בכירים בכללם כמה רמטכ"לים שהיו חניכיו.

250 גביעים, מגנים ותעודות הוקרה

במשך 360 ימים, מונפים דגלי ישראל מסביב לגדר חצר ביתו בכפר יונה. "שאלו אותי אנשים", מספר לי אברהם, "למה בחרת לגור בכפר יונה? עניתי להם בהומור: בניתי בית על-יד בית עלמין על-מנת שאנשים לא יסחבו אותי למרחק רב"...

כבוגר בית הספר החקלאי בית ירח הוא עודר, משקה ומדשן את גינתו הפורחת בה נמצאים 100 עציצים עם פרחים. אברהם תור מתעורר מדי בוקר בשעה רבע לחמש, עושה מתיחות במיטתו ובשעה חמש יוצא לטיול עם כלבו, זאב רועים גרמני שנולד במלחמת צוק איתן. "כל חיי גדלתי עם כלבים אך במיוחד אוהב את כלבי הזאב", הוא אומר בחיוך.

בשעה חמש ועשרים אברהם חוזר עם כלבו שמקבל קרקרים ועוגיות ובאותה עת עושה תרגילי התעמלות בצורה קלה. ברבע לשש, הוא שותה את הקפה ובשעה שבע מתחיל להתאמן בהליכה הנמשכת כ-25 דקות: 70 צעדים בחצר שבמהלכם עושה תרגילים רבים המפעילים את כל מפרקי הגוף. אחר כך עולה על האופניים הארגומטריים שבחצר ורוכב עליהם חצי שעה במהירויות שונות. הוא עולה לחדר הכושר שהקים בביתו, מתאמן עם משקולות ניידות ועל מכשיר לחיצה. גיליתי בחדר הכושר כ-250 גביעים, מגנים ותעודות הוקרה שקיבל במרוצת השנים בתחרויות ובאירועים שונים. לדבריו, היום בספורט ישנן תוצאות טובות יותר מאשר היו בעבר, כי התנאים השתפרו, נוסעים היום יותר להתאמן בחו"ל, יש יותר כספים, עובדים עם פסיכולוגים, רופאים ופיזיוטרפיסטים מה שלא היה פעם.

ההיכרות עם רעייתו הנוכחית

אברהם מגדל בחצרו סוגים שונים של תוכים. היו לו 150 תוכים ועתה נותרו לו 30. מקדיש שעתיים ביום לעבודה בחצר הבית. הולך לים ומדי יום ששי מתקשר לחבריו הטובים ומשמש עבורם מודל לחיקוי ולהשראה איך לשרוד את החיים תוך כדי שמירה על כושר גופני. דבריו מטובלים באמרות שפר ובדיחות.

רעייתו הנוכחית, נורית בת ה-73, ילידת קזבלנקה, עלתה לבדה ממרוקו לישראל ב-1956, כשהייתה בת עשר וחצי, במסגרת "עליית הנוער".

הם הכירו ביניהם כשהתגוררו בסמיכות זה לזו בשכונת קריית נורדאו בנתניה. "הוא לקח אותי "טרמפ", מציינת נורית ואברהם מוסיף: "אין עליה כמי שמבשלת מאכלים אשכנזיים, במיוחד ה'געפילטע פיש'". הם נישאו ב-1984 ומגדלים יחדיו בת אחת, שרית בת 32 סטודנטית ללימודי נטורופטיה.