באווירה של תוכנית "עובדה" מרחפת השאלה שהיה נוהג לשאול מפקד פיקוד המפציצים הבריטי במלה"ע ה-2, סר ארתור האריס, פקידי ממשלה, "מה עשית כדי לחבל במאמץ המלחמתי היום" ("סערת המלחמה", אנדרו רוברטס)?
בכל פעם שמתמסר בכיר לשעבר במערכת הביטחון ל"אשת השמאל הקיצוני", עולה התהייה האם זהו רק מקרה שטרם הופיע אצלה בכיר לשעבר שיתוודה על פעולותיו החתרניות לסיכול "
הסכם אוסלו" או תוכנית ההינתקות. אך ראשית יש לבחון את תשובות הבכירים שהתראיינו ב"עובדה", לשאלה התלויה באוויר התוכנית, שלעיתים נראית כגרסת הראליטי ל"בשבילה גיבורים עפים".
בזיכרונותיו ממשבר הטילים בקובה, "איך נמנע העימות", סיפר רוברט קנדי ש"את הנשיא קנדי הטריד חוסר היכולת (של הדרג הצבאי) לראות מעבר לתחום הצבאי הצר... מאוחר יותר, אמר כי עלינו לזכור שהם אומנו להילחם ולערוך מלחמה - כי אלו חייהם. אולי היינו מודאגים עוד יותר אילו הללו התנגדו תמיד לשימוש בנשק ובאמצעים צבאיים - שכן אם הם לא יהיו נכונים, מי יהיה נכון"?
נדמה כי התשובות לשאלות; זו המרחפת באוויר, וזו של קנדי, ניתנו בראיונות של אותם בכירים ב"עובדה".
הגזמה פרועה
האווירה הציבורית הזו, המאפשרת ומעודדת גנרלים להתפאר בריסון "הסוסים הדוהרים" (בממשלה!!), מעוררת התרפקות למטכ"ל ששת הימים, אשר נמצא ברבות בימים אשם בפרוץ המלחמה, על תוצאותיה. דוגמה להאשמה כזו מופיעה בספרו של עמי גלוסקא "אשכול, תן פקודה". גלוסקא קובע כי "לא תהיה זו הגזמה פרועה לקבוע כי מוטי הוד הוא במידה רבה האיש שגרר ב-7 באפריל 1967 (בהפלת 6 מיגים סוריים) את מדינת ישראל בלי משים למלחמה..."
לנוכח האשמות מטכ"ל ששת הימים, בכך שכפה על הדרג המדיני את המלחמה, כדאי להשוות את תפקודם ונחישותם של אלופי צה"ל דאז לחוסר האונים של מפקדי צבא צ'כוסלובקיה בימים שקדמו לחתימת נשיא צ'כוסלובקיה אדווארד בנש על "הסכם מינכן". וזאת כפי שעולה מספרו של דוד ויטל "מדינות קטנות במבחן הקיום".
בפגישת ראשי הצבא עם בנש, בניסיון להניא אותו מלחתום על הסכם הכניעה, "טענו [הגנרלים] שהצבא כבר מגויס וערוך באזורי הביצורים, והמסקנה היא שאם בכלל חושבים על התנגדות, זה הזמן להפעלתה... אנו חייבים לצאת למלחמה, אמרו, בלי לשעות לתוצאות. מעצמות המערב יהיו נאלצות לבוא בעקבותינו... על הצבא מוטלת החובה להגן על אדמת הלאום, הוא רוצה להילחם והוא יילחם". לימים תיאר בנש כיצד הגנרלים "ביקשו, התחננו, איימו. אחדים מהם בכו... אך [הוא] סירב לשנות את ההחלטה".
השוואה זו, בין ישראל לצ'כוסלובקיה, בהקשר של תקיפת שדות התעופה במצרים וסוריה במלחמת ששת הימים, ערך המחזאי הצ'כי פאבל קוהוט, והיא מופיעה בספרו של פאול לנדוי "אנטישמיות כנשק מדיני": "אילו ירו הצ'כים ב-1938 את הירייה הראשונה במקום להיכנע, כלום היו שופטי צדק חושבים את צ'כיה לתוקפן? מבחינה מוסרית קרוב ודאי שלא..."
מהטיעונים שהשמיעו ראשי מערכת הביטחון, כהסבר לפעולות שביצעו במטרה למנוע פעולה צבאית כנגד תוכנית הגרעין האירנית, עולה תחושה כי הדאגה שלהם איך ייזכרו הייתה בין השיקולים לצעדים שנקטו. ערב הפלישה לנורמנדי, ביוני 1944, אמר מרשל האוויר הראשי של בריטניה לארתור האריס כי "אין הוא רוצה להיזכר כמי שהרג אלפי צרפתים". על כך השיב לו האריס: "למה אתה חושב שההיסטוריה תזכור אותך בכלל"?
