העולם הצבוע המציא לעצמו כסות נוחה לאופיו ההפכפך, האינטרסנטי והמוטה משוא פנים, בדמותם של אירגונים בינלאומיים, שעיקר תפקידם הוא צבירת כוח לעצמם והסתרת האופי האמיתי של המערכת הבינלאומית. אירגונים אלה דוגלים הצהרתית בעקרונות נעלים דוגמת "
זכויות האדם", "
חופש הביטוי", דאגה "לערכי תרבות ושכיות חמדה" שיצרו בני האדם במרוצת ההיסטוריה ועוד. בפועל הם עושים שימוש מוטה שיקולים זרים ואינטרסים פוליטיים וכלכליים, לקידום עצמי שלהם ולטיפוח האינטרסים של הכוחות העיקריים העומדים מאחוריהם ומממנים את פעילותם. הוויה כזו בתנאים נורמליים מכונה
שחיתות. ארגונים אלה אכן לוקים במידותיהם וביושרם המהותי ועל כן גם במידה רבה מיותרים.
מבחינתה של ישראל ניתן למנות מספר לא מבוטל של ארגונים בולטים מסוג זה: ובכללם: "אמנסטי אינטרנשיונל", אונרא, אונרר"א, מועצת זכויות האדם, אונסקו, יוניפיל, UN WATCH, רופאים ללא גבולות, נציבות
האו"ם לפליטים ועוד, חלקם מסונפים לאו"ם ואחרים לכאורה בלתי-תלויים בו, אך נצמדים באופן סלקטיבי לעקרונות שבמגילת האו"ם. השתייכותה מרצון של ישראל לארגונים אלה, או שיתוף פעולה ממושמע עם חלק גדול מהם, מהווה חטוטרת מיותרת על גבנו וראוי שישראל תשוב ותבחן את קשריה עימם. לישראל דרושה מדיניות חדשה - ממוקדת בשימור האינטרס הישראלי הכולל - ליצירה ושימור של קשרים עם אירגונים בינלאומיים קיימים ועם כל ארגון חדש שיופיע על במת היחסים הבינלאומיים.
מרבית האירגונים הללו פועלים כאירגוני פיקוח על מדינות מטעם עצמם או מטעם ארגון הגג שלהם דוגמת האו"ם. מאידך-גיסא, פעולתם אינה מפוקחת על-ידי שום גורם חיצוני להם, שיכול להיות אוביקטיבי בהערכת פועלם. מציאות נפסדת זו חייבת תיקון וצריכה להיות תנאי לשת"פ של ישראל עם אירגונים אלה בעתיד, או של השתייכות אליהם.
השקפה זו שואבת "השראה" מהדיון המוכלל והרחב יותר שמוביל ממשל טראמפ ביחסים המדיניים והכלכליים עם מדינות ואירגונים בינלאומיים למטרות שונות. הגישה הפרו-גלובליסטית תומכת בגלובליזציה כעקרון כולל לקשרים ויחסים בין קהילות בעולם. במרכזו ניצב הרעיון של החלפה מודרגת של מוסד המדינה הריבונית ב"משטר עולמי" של אירגונים בינלאומיים ורב-לאומיים, שלהם סמכויות-על, לרבות ניהול כופה של מדינות הלאום עצמן.
לדעתי, זהו רעיון נפל, משום שלאירגונים הבינלאומיים אין הסמכות המהותית והכוח האופרטיבי לכפות את עמדותיהם והחלטותיהם על כל מדינות הלאום. כאשר מדובר במדינות גדולות וחזקות, או בגושים מאורגנים של מדינות סביב גרעין אינטרסים מהותי, האירגונים הבינלאומיים חסרי יכולת וסמכות לכפות את רצונם על כל החברים במידה שווה. מאידך-גיסא, הם משמשים "עלה תאנה" תמידי לאותם כוחות חזקים, שבחסותו נוח להם לאלץ מדינות קטנות ובינוניות לפעול לפי תכתיבים שמנוגדים לאינטרסים הפרטניים שלהן, תחת סיסמה או אילוץ של "החלטות בינלאומיות" גורפות, כביכול. מכל בחינה אופרטיבית, מציאות זו אינה מתאימה לישראל ואינה רצויה לה. מעט הכבוד הזמני שעצם ההשתייכות לאירגונים מסוג זה תורמת לנו מתוקף עקרון התקינות הפוליטית (P.C.), בטלה בשישים מול הנזק ארוך הטווח והמצטבר שהם מחוללים לנו בה בעת.
המקרה הישראלי חמור הרבה יותר משום שישראל היא אכן מדינה קטנה הנתונה בסכסוך ארוך ימים עם העולם הערבי, שנהנה מתמיכה רחבה של העולם המוסלמי. קומבינציה מסוג זה, מבטיחה כמעט בכל עימות בארגון בינלאומי, כשל לישראל וניצחון לערבים. התוצאה אינה מותנית כלל באמת אוביקטיבית או בעקרונות צרופים, אלא בקשרים פוליטיים אנטי-ישראלים. קשרים כאלה יכולה ישראל ליצור גם מחוץ לארגונים הבינלאומיים ואינה זקוקה לחברות בהם דווקא. לשם מה לנו, אפוא, חברות בהם? מדוע להניח להם לא רק לקבל החלטות הצהרתיות עוינות, ועוד להעניק להן לגיטימציה מתוקף השתתפותנו בפורום המקבל החלטות נפסדות אלה?!
אף שדברים אלה מתייחסים למספר לא מבוטל של אירגונים בינלאומיים, שאת חלקם מניתי לעיל, הדברים כאן מכוונים במיוחד ל"אמנסטי אינטרנשיונל"
1. כך מוגדר הארגון בויקיפדיה: "אמנסטי אינטרנשיונל" ("ארגון אמנסטי הבינלאומי"; מהמילה האנגלית Amnesty,
"חנינה") הוא
ארגון לא-ממשלתי בינלאומי הפועל לקידום זכויות האדם המקודשות ב
מגילת זכויות האדם של האו"ם ובסטנדרטים בינלאומיים אחרים לזכויות אדם. בפרט, אמנסטי פועל לשחרור כל
אסירי המצפון, ביטול
עונש המוות,
עינויים, וכל יחס אכזרי אחר לאסירים, סיום תופעת
הרציחות הפוליטיות וההעלמות הפוליטיות. הארגון מתנגד לכל הפרה של זכויות אדם, הן בידי ממשלות והן בידי קבוצות אופוזיציה. הבסיס הפורמלי לפעילות הארגון הם סעיפים 18 ו-19 של הצהרת זכויות האדם של
האו"ם.
מי שמכיר אפילו חלקית את פעילות הארגון בישראל ומיהם הגורמים התומכים בה, לעומת פעילויותיו במדינות רבות אחרות, החל מסוריה וכלה במזרח הרחוק, אפריקה, דרום אמריקה ואפילו בחלקים מאירופה, מבין שבין ההצהרה הנ"ל על מהותו ומטרותיו לבין מעשיו, המרחק עצום עד בלתי-נתפס.
כדי להגשים את מטרותיו הכוללות:
- לשחרר את כל אסירי המצפון (אסיר מצפון הוא מי שנכלא בשל הפגנה לא-אלימה של אמונותיו, מה ששונה מעט מאסיר פוליטי).
- להבטיח משפטים הוגנים וזריזים.
- להפסיק כל צורה של עינויים וטיפול גרוע באסירים, ובכלל זה שימוש בעונש המוות.
- להפסיק תופעות של הפעלת טרור בידי מדינות, הרג בידי מדינות, ו"העלמות" של בני אדם.
- לעזור למחפשי מקלט פוליטי.
- לשתף פעולה עם אירגונים כמו האומות המאוחדות, המנסים גם הם למנוע הפרות של זכויות אדם.
- להגביר את המודעות להפרות של זכויות אדם ברחבי העולם. פועל אמנסטי כארגון שתדלנות גלובלי.
במקרה של ישראל, משתתף הארגון בפועל במאבק הפלשתיני נגד ישראל ומשמש פלטפורמה לאירגוני הטרור להצדקת מעשי הזוועה שלהם נגד אזרחים, כאשר הוא מעניק למעשים אלה כסות "פורמלית" של "מאבק לשחרור לאומי". במקביל הוא משמש "מליץ יושר חסר יושר לתנועות הגירה העומדות בסתירה לסדר הבינלאומי ולריבונות של מדינות הלאום. זאת הוא עושה תחת כסות של הגנה כביכול על "פליטים" ושיפוט עצמי שלו, "מוטה מטרה ואינטרסים" של "צדקת" עמדותיה של המדינה הריבונית; כלומר חותר תחת אושיות ריבונותה והחלטות מוסדותיה הנבחרים המוסמכים. בה בעת הוא משמש גם מכשיר התומך בעמדות של האופוזיציה המתנגדת לממשלה ומסייע בידה למעשה לנהל מסע להחלפת השלטון על-ידי התערבות בעניינים הפנימיים של מדינה ריבונית, ומגיע עד כדי תמיכה פיננסית ישירה או עקיפה בפעולות חתרניות אלה.
ניתן כמובן להרחיב ביקורת זו גם לדרכי איסוף המידע, מיונו, שקלולו והערכתו - כולם נעשים בדרכים חד-צדדיות, ממקורות אינטרסנטיים ועל-יסוד שיקול דעת עצמאי כביכול של גורמי הארגון המעריכים את מהימנותו ותוקפו של המידע. בהיותו ארגון מוטה אינטרסים, קל להבין לאיזה כיוון נושבת בו הרוח באופן סדיר. אצל אמנסטי בדומה לרובם המכריע של אירגוני שמאל פונדמנטליסטים, אין בנמצא מאומה מלבד דעתו, "המשוחדת" כמעט תמיד, והנכונה ללא יוצא מן הכלל
2.
לאור עמדותיו ובעיקר פעולותיו של "אמנסטי אינטרנשיונל", שרובן עוינות לישראל מטעמים מובנים, על ישראל לקרוע את מסכת השקרים הממוסדת המייצגת על-ידי ארגון זה, ולהפסיק כליל את שיתוף הפעולה עימו כולל הוצאתם מישראל של נציגיו ומוסדותיו. פעילות זו מומלץ להרחיב גם למדינות אחרות, במיוחד מדינות קטנות ובינוניות, מפני שלהן צורך בסיסי לקדם אירגונים בינלאומיים שאינם מוכי-שחיתות ואפליה.
הואיל וישראל היא מדינה ריבונית, שום ארגון חיצוני לאומי או בינלאומי אינו מוסמך לכפות עליה את דעותיו, השקפותיו או עמדותיו הפוליטיות. דעת אמנסטי איננה עדיפה משום בחינה על דעתן של כנסת ישראל וממשלת ישראל והיותה של ישראל חברה ב"אמנסטי", או חתומה על אמנותיו אינה יכולה לשעבדה להן.
בהגדרתה המוסרית, מדינת ישראל היא מדינת מקלט לעם אחד בלבד - העם היהודי. בהיותה מדינה קטנה ונתונה במאבקים קיומיים מיום הקמתה, עליה לפעול מתוך התחשבות בצרכים אוניברסליים, אבל בשום פנים ואופן לא בכפיפות לתכתיבים של אירגונים דוגמת "אמנסטי" ומבלי לוותר על סדר העדיפויות הלאומי שלה!
אם אין דרך להגיע עם "אמנסטי" להבנות בנושא זה ללא התכתשויות מיותרות וניסיונות כפייה מצידו על מדינה ריבונית שהם בלתי מתקבלים על הדעת, על ישראל לפרוש מהארגון ואמנותיו ולפעול על-פי שיקול דעתה הריבוני. אפשר שדווקא כך תגיע ל"מודוס אופרנדי" עם ידידים ויריבים, אשר ישתכנעו שדרך השקרים והלחצים אינה מוליכה לשום דבר קונסטרוקטיבי.
