אישיות חריגה

אפתח ואגיד שהספר "שנת הגן" פשוט מקסים. זהו סיפור של גנן אדוק וחביב המשתף את קוראיו בשנה מחייו של גנן המטפח את הגינה שליד ביתו. הגנן המדובר ששמו קארל צ'אפק שהוא גם סופר צ'כי וגם גנן מביא את עולמו של הגנן לפי חודשי השנה כאשר בכל חודש וחודש הוא מביא את העבודה הנדרשת לאותו החודש.

בישיבת הפרלמנט עלה, כמובן, הנושא של טקס הדלקת המשואות. לא פלא שרוב המדברים חזרו על דברים שנאמרו בתקשורת על ראש הממשלה, שאינו מקיים את התחייבויותיו. היו דוברים מתלהטים, שאף נקטו במלים מפורשות, יותר קשות.

בסוף אותו שבוע נסעו שולה ומאיר להתארח בבני-ברק, עירם של חכמי תורה מאז ומתמיד. בת משפחתו, הביטניקית לשעבר, שהייתה דודנית לאמו, התגוררה שם עם משפחתה. ברחוב בלטו בתי כנסת קטנים שהזכירו נשכחות. ניכר בולמוס של בנייה בכל אתר. כבר חלפו שנים רבות מאז הגיעה הדודנית ועדין נראית העיר בעיניה כמקלעת נמלים עמלנית. תורה, תורה ועוד תורה. כאילו הרודפים עדין מאחור מנסים להאיץ את מרוצם, לנאץ ולחסל ואנחנו משתדלים לעמוד בפרץ ולמלא את השורות, לחזק את הנטיעות, לחרוש ולזרוע, להגדיל תורה, להאדיר. להרכין ראש ביראה. כששמעה על מאמציו של מאיר להתמודד עם העולם הזה הציעה לו בחיוך פיסה מהעולם הבא. שבת. שוב ניאותה גם שולה בשמחה. מאיר הסדיר עם סדרני העבודה שייטול עליו עומס כפול בסוף שבוע הבא. כבר לא חיפש להצטיין ולהבליט את עצמו כאינדיבידואליסט נשגב אלא לעמוד במכסתו. הביטוי לחם-חסד שהיו משתמשים בו בתל אביב לגבי יהודים חרדים המתגוררים בירושלים, בין החומות, קרע את ליבו והכעיס אותו. הם הגיעו לתל אביב לתחנה המרכזית ומשם לבני ברק. בבני ברק הייתה עירו של החזון איש. אנשים נעשו בבת-אחת עטופים באותם בגדים שחורים שעשו אותם מנוכרים בארצם.

כאשר את אם ל-2 חיילים, יום הזיכרון מקבל משמעות הרבה יותר עוצמתית. משמעות הרבה יותר חזקה. להיות אם ל-2 חיילים זה שהטלפון מחובר אליי 24/7, וכל צלצול אני אומרת לעצמי בהתניה קלאסית, זה בטוח הם מהצבא. מאז התגייסו 2 בניי, ביולי 2017, חשבתי לעצמי שלא אהיה כאותן אימהות על סף היסטריה תמידית, שמנסות לחבר כל צלצול טלפון לבנם שבצבא. מסתבר שטעיתי. אני כנראה נכנסת בהחלקה ישירה לחבורת ההורים המודאגים שמחכים בכל רגע ורגע לפיסת תקשורת עם הבנים המרוחקים. מרוחקים עד כדי חוסר שליטה גמור על מה שקורה להם, עובר עליהם או מפלסים דרך באמצעותו.

'שולם' הייתה משפחה צעירה, ללא ילדים, בקיבוץ שלנו - שולה ומאיר, כמעט שלם. תמיד יחד, לא נפרדים, מגע עין בעין, חיוך משותף מרחף-מלטף מלא המיה. בדירת חדרם החלו לעיין, תחת מעטה או רשת הסוואה, בספר תורה. מדובר בחומש. יחדיו קראו את דברי פרשנותם של רש"י, הרמב"ן, 'אור החיים', איבן-עזרא, ספורנו וחכמים אחרים. הדברים הגעישו אותם בסודי סודות. הספר היה שייך למאיר מאז ומתמיד, הוא סיפר לשולה בחיוך, זו מתנה שנשלחה אליו מאמריקה לחגיגת בר-מצווה שלו. שלחה אותו דודה מוזרה, שלה בת מופרעת, אולי מסוממת, בניו-יורק. יום אחד, כמו באגדות, הגיעה הבת מאמריקה להשתכן בארץ הקודש. עדין מנוגבת מכל תרחיש מציאותי, עם בעל חרישי ומתגנב, בחרה להתגורר דווקא בין החניוקים בבני-ברק. המון שנים חלפו, מאיר לא פגש אותה מאז שעלתה. לא מזמן כשביקר אצל אמו 'נתקל' בחומש ששלחה אמה, החליט לקחת אותו לקיבוץ. איזה שימוש יש לזה בקיבוץ שלך? עקצה אמו.