האהבה הגדולה מכל

אין אדם שיישאר אדיש למראה הצגת "רומיאו ואמא" בתיאטרון הקאמרי. מלבד השם עם האימפלקציה המכוונת, אין למחזה דבר עם שייקספיר או דומה לו. הכל מקורי, ונובע מחוויותיהם של שני המחזאים, כשאמא חולה בסרטן ואדם מאבד אותה או עומד לאבדה. כל הסיטואציות שבסיפור אינן העתק מהמציאות של שניהם, אך משיקות לה, ומכאן כוחה של ההצגה לפרוט כה חזק על רגשות הצופים.

הסיפור נטוע בעיירת פיתוח בה נער מוכשר למשחק ושירה, מולי (הזמר והשחקן דוד שאול הכה נוגע ללב ומרתק בכל דקה) ניגש בעידוד אמו האוהבת למבחנים לגלם במחזה "רומיאו ויוליה" את דמות הגיבור. כשנודע לו שלא התקבל, וכן שהסרטן חזר לאמו - הוא מחליט לשקר לה שהתקבל, ומתנהג בהתאם. משימה לא פשוטה. למען אמו האהובה הוא "משחק אותה" שאכן כן זכה, ועושה כל שביכולתו על-מנת לשכנעה ובכך לגרום לה אושר בהתגשמות משאלתה. לעזרתו באים ראשית בני משפחתו הקרובה. ובהמשך, בני המעגל המורחב, חבריו, ועם זה כל העיירה. שפת הגוף של כל אלה המגלים את האמת ומתנדבים להיות חלק מהתרמית, בנוסף לטקסט הזורם בטבעיות ומלא בסיבות לצחוק - כל אלה מתפתחים אחד אחד, ומעניקים לשחקנים אפשרות להחצין את מלוא יכולותיהם.

המשפחה החיה במצוקה האופיינית לתושבי עיירת פיתוח, היא קן חמים ואוהב של האם סוזי (שרה פון שוורצה שמלהיבה בחום האמיתי השופע ממנה), וגם האם מוכיחה עד היכן היא מוכנה לשקר כדי לשמור על משפחתה, כולל הסתרה במשך שנה את יחסיה עם אהובה ניסו; אחותה המצחיקה של סוזי, נתי (ענת מגן-שבו, כוכבת סדרות וסרטים, שכוכבה דרך בסערה בזמנו בתפקידה בהצגת "מיקווה" בת' בית לסין), שמשחקה ואמרות השפר שלה מצדיקות את הגדרת המחברים את ההצגה כ"קומדיה". כך גם אחותו הקטנה של מולי, תהילה (ליה עמרם רוקח המתוקה בת ה-11), שכובשת את הלב בהופעתה ובשנינותה, גם בפתיח להצגה בו היא מסבירה לקהל שאמנם היא משועבדת לסלולר, אך בכל זאת מבקשת ממנו להתחשב ולהשתיק את הפעמון. היא אף סוגרת את המעגל בסיום ההצגה בצביטה קטנה, כשהיא נראית קוראת ספר, מה שמדגים שכן ניתן להיגמל מהאובססיה המטורפת של הנוער והילדים לטלפון הסלולרי.

במעגל המורחב בולטת דמותו של המחזר של סוזי, ניסו (ניסו כאביה יפה תואר, הגברי המדגים גבר ישראלי על חולשותיו שנעלם עם הבשורה הרעה), אך מתעשת וחוזר, ומוכן לעשות הכל למען אהובתו בהתקדם המחלה לקראת הסוף הידוע. מסגרת התיאטרון-בתוך תיאטרון על כל עושר ומיגוון חילופי הרגשות, מדגימה מה חלקה ומה חשיבותה של האמת במצב האושר.

מי שעומד בדרכו של מולי, הוא הכוכב שנבחר לביים את ההצגה-בתוך ההצגה, שהוא נציג העיירה המוצלח ביותר שיצא ממנה (וזכינו במציאות לרבים כאלה שהגיעו מעיירות פיתוח לקו הראשון של האמנים בארץ). רועי אסף התמיר והייצוגי ככוכב אמיתי, עם כל השטיקים של כוכב, מגלם את ששי בן עטר בהדגשים על כל חולשות הכוכב באשר הוא. לקראת הסוף, גם ששי עצמו מצטרף למערכת השקרים שכל העיירה עצמה נרתמה אליה, והוא אף מעניק ביקור מרגש אצל סוזי ברגעיה האחרונים.

עצם התפתחות והתגלגלות הסיפור, עם הטקסטים על כל השנינות והחום שבהם, עשויה בכשרון מופלא. החשיבות של ההצגה נוצרה הודות לחיבור בין שני המחזאים, וכן לבימויו של גלעד קמחי הכה מחונן, שיצירתו כוללת בימוי מהקלאסיקה, הטרגדיה, הקומדיה ומה לא - בימוי שכאן מביאו לשיא נוסף, לא רק משום שהסיפור נובע מנסיונו האישי כשאיבד את אמו בגיל צעיר טרם עלות המחזה הראשון שביים, אלא מהכשרון האדיר שלו שאין לו גבול. לא בכדי הוא נבחר להיות בימאי הבית של התיאטרון הקאמרי. תוספת מאוד משמעותית לתיאטרון המשובח.

בין יתר הדמויות המקיפות את המשפחה המתייסרת, מקסימה אדווה רודברג החיננית מלאת הקסם הטבעי בתפקיד כפול וכה שונה האחד ממשנהו, וכן אסנת בן יהודה בתפקיד כפול אף היא, המצחיקה ונפלאה בחיקוי חנה לסלו כשופטת באודישנים, שעצם דמותה מגלגת את הצופים מצחוק. חבריו הטובים והנאמנים של מולי הנוטלים חלק בתרמית - עדיאל (דולב אוחנה המפולפל) ויהודה (אלעד אטרקצ'י הרכש הטרי), שמחה ברבירו בתפקיד עצמו כצלם (כאן- של הטלוויזיה לפרומו של התחרות), וכן גור קורן עצמו בקטע לקראת הסוף כ"לא רופא" אך מישהו מהתחום הרפואי - מרנין בהופעתו ומזכיר את היותו בעבר שחקן בוגר בית צבי, (כמו גלעד קמחי), שעבר לבימוי ומחזאות בעצמו.

התפאורה של ערן עצמון מאפשרת למקם את הסצינות נכון, התלבושות של אורנה סמורגונסקי טבעיות, אותנטיות, והמוזיקה של אמיר לקנר המוכשר והתאורה של אבי יונה בואנו - כולם סוגרים את מעגל היצירה היטב מכל הבחינות, כמו מסגרת מתאימה והולמת של תמונה שאוהבים אותה.

הצגה יוצאת דופן במיכלול מרכיביה, המענגת ומרגשת כל אחד באשר הוא, כולל השחקנים והיוצרים.