על החרות

כך על-פי העיתונות היום, 25.6.2018. קשה להבין. עד הנה האמנתי כי לשר אין מדיניות. יש מדיניות של הממשלה. מדיניות הביטחון של ישראל היא לא של שר הביטחון המופקד על ביצוע מדיניות הממשלה, כולה, במהותה כאחראית לכל תהליכי הביצוע המאושרים על-ידי הכנסת. אילו הייתה מדיניות של שר, ולא של ממשלה המסמיכה את השר, היינו עדים למדיניות אחת בנושאי חוץ ולמדיניות אחרת בנושאי ביטחון ולשלישית בנושאי מודיעין וכו.

עד הנה האמנתי כי יועץ משפטי איננו גורם מיישם כלל. היישום הוא יישום של הממשלה, באמצעות השר הממונה על תיק זה או אחר. יועץ הוא כתמרור דרכים. הוא לא סולל אותן. הוא מתמנה להודיע לסוללי הדרך מה מותר על-פי חוק ומה איננו מותר. במהותו הוא אחראי כלפי החוק. לא כלפי השר. האמירה "מדיניות של שר ולא את של עצמם" היא אמירה שיש בה טשטוש גמור של תפקיד היועץ המשפטי. אם היועץ המפטי מציב תמרור אסור הוא מציב אותה מפני שהחוק מורה לו לעשות כן. אם השר רואה בזה תמרור שהיועץ בדה מליבו, הוא מחריג עצמו מן החוק. אף שר לא יעשה כן. לכן אמירה כזאת בדיון בוועדת הכנסת הוא בחינת הוצאת שם רע גם לשרים וגם ליועציהם.

יועץ משפטי איננו משרת אמון אלא אם כן אמון הציבור איננו ערך שהמזלזל בו מנמיך את ערך המנייה של המשפט. יועץ משפטי גם איננו הקומבינטור היודע – מעשה אלכימיה - להפוך סיגים וסגסוגות לזהב, את המפוקפק למוכשר בעליל. הוא שומר הסף. לא מי שמזיז אותו על-פי הילוכו של אדונו.

הדיון עצמו מאשר את כל הפחדים. המתייצבים להדוף את הצעתה של שרת המשפטים הם יועצים משפטיים שלא מונו על ידה. אילו מונו על ידה, לא היו מתייצבים מולה. הם כפופים לחוק. כפיפות זאת עושה אותם בני חורין. הם אינם מצביעים. הם לא חלק ממערך הרוב והמיעוט הפרלמנטרי. מערך זה, יש בכוחו להחליט ככל שנפשו מתאווה לו. יצביעו כאוות נפשה של שרת המשפטים, יאבדו היועצים המשפטיים את חרותם. הקריירה המשפטית שלהם, לא רק בשירות הממשלה, תבוא אל קיצה עם צאת השר שלהם בדימוס. מי ישכור שירותיו של משפטן שאיבד את חרותו...