מישהו שם לב לעובדה שאת המצב הביטחוני בדרום מכתיבים רוצחי החמאס? ברצותם יורים, ברצותם מאפשרים ל"ארגונים אחרים" לירות, ברצותם מביאים רבבות ערבים צמאי דם אל הגדרות וברצותם מבעירים את שדותינו.
ואילו אנחנו, או ליתר דיוק ראשי צבאנו וגם ההנהגה המדינית, אשר ככל הנראה "מולכת באף" על-ידי הפיקוד הבכיר של צה"ל, שומרים על "איפוק" (שכידוע הוא כוח....), מגיבים ב"מידתיות", "מכילים", ועושים הכול, אבל ממש הכול, ובלבד שלא "ניגרר", שלא "נוביל להסלמה" חלילה וחס (השימוש הנרחב והמאולץ במירכאות כה רבות נובע מכך שהמצב הוא מטורף, כמעט סוריאליסטי ובלתי נתפש בעליל).
למקרא אוסף הביטויים הריקים מכול תוכן, המושמעים חדשים לבקרים על-ידי ראשי הצבא וראשי מערכת הביטחון, אפשר להתפלץ, או יותר נכון - אי-אפשר שלא להתפלץ.
צה"ל, בהוראת מפקדיו עליהם לא ניתן לסמוך עוד, מגיב כך: מפציץ מחסנים, יורה לעבר מרחבי שיגור, "מחסל" מחנה אימונים ועוד בדיחות עצובות כגון דא. מטרת העל היא למנוע פגיעה בנפש, אם ניתן לקרוא לרוצחי החמאס "נפש". בכל מקרה, המדיניות הזו, לא רק שעושה את הצבא, מנהיגינו ואותנו חוכא ואיטלולא אלה שמחסלת את ההרתעה שהיא חיונית לקיומנו ב"שכונה" הזו ופוגעת פגיעה אנושה גם בחיילים שאינם טיפשים ולבם נחמץ בראותם את חוסר האונים, את החידלון.
העם היושב בציון
על יישובי עוטף עזה אינני רוצה להרחיב. מחד - סבלם גדול והרי אחינו הם. אלא שקשה לי לשכוח כיצד היו תומכים נלהבים בגירוש ובחורבן, כיצד אטמו עיניהם וליבותיהם מראות ומלהרגיש, כיצד הביטו בחדווה על המחזות הקשים של החורבן והגירוש וכיצד עמדו לצדי הדרכים בצהלה עת הובלו אחיהם באוטובוסים לגלות כפליטים מיישוביהם. ועד היום טרם נשמעה המילה הכה מתבקשת - סליחה.
על העם היושב בציון אני כן רוצה לדבר. כל העם היושב בציון עומד מנגד וצופה בפארסה. עפיפונים הבעירו עד עתה כשלושים אלף דונם. עפיפון כזה עולה כארבעה שקלים. מה עושים חכמי חלם מפקדי הצבא?משגרים רחפנים ומל"טים. לא רק, גם מעלים מטוסים לאוויר ואלה פועלים להרתיע. יורים ליד המשגרים, לבל ייפגע מי מהם חלילה...
התוצאה הבלתי נמנעת של ההפקרות הזו היא אובדן חיי יהודים, כפי שהיה במלחמות אותן נאלצנו לנהל בעזה, מלחמות אותן הבאנו על עצמנו כתוצאה מהפגנת רפיון וחולשה. מלחמות שגבו מאתנו מחיר נורא וכבד.
יש לנו גם טילים חכמים ומערכת כיפת ברזל שלדעת רבים ואנכי בכללם, קיומה מהווה אסון אסטרטגי המעביר אותנו מהתקפה וניצחון למגננה והתבצרות. בעת הצורך משוגרים טילים יקרים מאוד על-מנת למנוע פגיעתם הרעה של ה"חפצים המעופפים" שבכוחם להרוג, אותם הביא עלינו השמאל הישראלי באיוולתו וברשעותו.
מבדיחה למציאות
מה שכן, במלל ראשי הצבא ומערכת הביטחון חזקים מאד. מה זה חזקים... אלופים ורבי אלופים. אמחיש - "אם ינסו לפגוע בנו נגיב במלוא העוצמה", "שלא יפרשו את סבלנותנו כחולשה", "בידינו ארגז כלים מלא", "נעלה בהדרגה בעוצמת התגובות" "נכה באויב מכה קשה" ועוד בדותות שאינן משקפות אלא מלל ריק מתוכן ממשי. הרמטכ"ל מאיים ו"מכיל" והעפיפונים שורפים.
לגלגו פעם על
אהוד ברק (נוכח איומים ריקים אותם הרבה להפריח לאוויר) - "אם רק יעזו אויבינו... כי אז ייווכחו לדעת שהאיומים אותם אני משמיע היום הינם כאין וכאפס לעומת האיומים שעוד אשמיע". זה היה יכול להיות משעשע אלמלא הפכה הבדיחה למציאות.
מה שכן, תירוצים יש לרוב - "יש בעיה משפטית לירות במשגרי עפיפונים", "קשה להוכיח כוונה להרוג ולכן אין לירות במשגרים" - אוזניכם שומעות? מהיכן לומדים חכמי חלם שצבא המגן על ריבונות צריך "לוודא ולהוכיח משפטית" כוונה להרוג? היש איוולת גדולה מזו?
ה"ראשים" הממונים על הצבא מפגינים חולשה מתמשכת, רפיון וחידלון, בהפילם שיקול דעת הזר לתפקיד וייעוד הצבא אגב הפקרת ביטחון המדינה ואזרחיה, לא פחות. ישראל היא מעצמה צבאית יאמרו לכם, אלא שמה רבותא יש בכך אם איננו עושים שימוש בעוצמה אלא עושים הכל על-מנת להתחמק מהשימוש בה?
כל שתואר הוא תוצר של בעיה קשה המובנית בחינוך בצבא, במסלול ההכשרה של הפיקוד הבכיר, בחדירת גורמי שמאל לתחום החינוך בצבא, גורמים שהצליחו לאסוננו "לשנות ראש" לפיקוד הבכיר, עד אשר אינו כשיר כבר לבצע תפקידו כיאות. התרענו על כך ונמשיך להתריע עד אשר יתוקן.
