|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
פחד מרופא שיניים: אסטרטגיות להתמודדות
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

גלגל הצלה

מתוך הספר "דוהרים במקום" מאת יוני ויצמן בהוצאת מטר בריחה מהמציאות הישראלית ומהתחושה של דהירה במקום — פול גז בניוטרל, מובילה שני צעירים, שני הפכים, למסע קסום על גבי אופנוע לאורכה של ויטנאם, כשהדבר האחרון שהם מביאים בחשבון הוא האפשרות שיתאהבו זה בזה
27/06/2018  |   ציפי לוין   |   ספרים   |   תגובות



ליה

אני לא יכולה יותר, אמרה ליה בלבה. הספרות הדיגיטליות המורות את השעה כבו בזמן ששמטה את הטלפון על עצמות בית החזה הבולטות שלה. השעה הייתה 16:40 ולפניה היו עוד דקות ארוכות של המתנה. המתנה לאירוע הרה גורל מבחינתה. ציפייה מתוחה שלא רק שהשביתה אותה מכל מעשה, אלא עשתה שמות במערכת העיכול שלה ולא הניחה למחשבותיה. אצלי הלחץ הוא בבטן, חשבה, אותו סיפור מאז שאני קטנה. אחרי חמש פעמים בשירותים נשכבה באפיסת כוחות על המיטה, ומבטה נישא אל החלון היחיד בדירה שהיה מוגף בווילון עבה, כדי לחסום הן את האור החד שעלה במזרח והן את מבטיהם הסקרניים של הדיירים בצאתם מן הבניין ובהיכנסם. על הדירה הזעירה ממש שברחוב ויזל, כוך חשוך ולא מאוורר, היה עליה להילחם בשעתו מול חמישה שוכרים. לבסוף הצליחה לשכנע את בעלת הבית שהיא זאת שתשמור על הנכס המוזנח שלה טוב יותר מכל אחד אחר, ואף תרענן אותו בצבע ותפיח בו רוח חיים.

היא הכירה כל שבר ברצפה, כל סדק בקיר, ואת הווילון הסגול הכבד לא הסיטה מעולם. הוא חצץ בינה לבין הנעשה בחוץ גם כשלא היה בכך צורך, כמו היה לוח עץ שנועד לאטום את הפנים מפני טורנדו. חבריה, שתנאי הדיור שלהם לא היו טובים משלה, היו צוחקים ואומרים שזה הבונקר של ליה, וביום הולדתה הביאו לה במתנה תמונה ממוסגרת של השֵייח' נסראללה, שצולמה באחד מראיונותיו, מבטו אל המצלמה, ומאחוריו משמשים כרקע הווילונות הכבדים המכסים את קירות הבטון בבונקר חסר החלונות שלו.

מילים יתקשו לתאר את התיעוב שחשה כלפי ביתה, שהיה למעשה מחסן ישן בבניין מתפורר, שהוסב לדירת חדר שאותה שכרה בכסף רב. ככל שנקפו הימים, ככל שהתבדו התקוות המקצועיות, גוועו גם שאיפותיה לשיפור תנאי המחיה שלה. "כשהייתי ילדה", אמרה לחבריה, "חלמתי שיהיה לי חדר ארונות כשאהיה גדולה. והנה, החלום התגשם, אני גרה בחדר ארונות." ברגעים אלה של ייאוש הייתה שמחה אפילו בארון עם שתי דלתות, ובלבד שבגדיה לא יהיו תלויים על מעמד עם גלגלים של חנויות בגדים. בשעה שאספה אותו מהרחוב, כפתרון זמני, נראה לה קצת מגניב אפילו. ואילו עכשיו כל מה שראתה מול העיניים הוא שכבות של אבק עירוני.

רחצה באמבטיה נעשתה כבר מזמן לצמד מילים נרדף למותרות, צריך להגיד תודה אם המים צלולים ואין בהם חלודה. כדי לעשות אמבטיה, וליה אוהבת להתפנק באמבטיית קצף ריחנית, נדרשת נסיעה להורים. לא פעם היא חושבת על כך שבניגוד להוריה, שרמת החיים שלהם עלתה כשעזבו את בית הוריהם, הרי שרמת החיים שלה ושל חבריה ירדה דווקא. משהו השתבש במעברי הדורות, ופתרון אינו נראה באופק. ההיסטוריה מלמדת שכל דור התעלה על הדור הקודם או מכל מקום שיפר את תנאי הקיום שלו, ואילו בדור הזה חלה נסיגה. המחשבות על כך מייאשות עוד יותר, ואפילו הפנטזיות הולכות ונעלמות.

בשעות אלה של אחר-הצהריים, כל מבוקשה הוא אור יום. קרן שמש שתלטף אותה בהמתנה הזאת שאין לה סוף. אבל הווילון יתמוטט אם תסיט אותו, היא בטוחה בכך; מאז שהותקן לא נגעה בו.

מבלי משים הדליקה שוב את הטלפון, המכשיר ניעור לחיים והצביע על השעה 16:43. חלפו שלוש דקות בלבד.

לפתע, בלי כל סיבה נראית לעין, זינקה מהמיטה. ריצה, הייתה המחשבה שהקפיצה אותה. מחשבה חסרת היגיון בסדר היום שלה ואפילו בסדר החיים. ריצה תעשה לי טוב. בחישוב גס הגיעה למסקנה שלא רצה מאז שיעורי הספורט בבית הספר התיכון. גם אז הצליחה לחמוק לעתים קרובות בתואנות כאלה ואחרות — בדרך כלל היו אלה כאבי בטן מוחשיים או מומצאים.

לצערה, כאב הבטן הנוכחי והמוחשי מאוד לא שכך והמשיך להופיע בגלים, אבל ליה הייתה נחושה לצאת לריצה. באותו הרגע, כל שחשקה נפשה היה להתרחק ככל האפשר מקירות הדירה שהלכו וסגרו עליה, להפיג במעט את הדריכות הכרוכה בהמתנה, אולי אפילו להשכיח אותה למשך ארבעים דקות או כמה זמן שנדרש לריצה. על כך לא הייתה יכולה להשיב, כבר מזמן אינה בכושר גופני. אבל ההמתנה, גם היא דורשת כושר, אורך רוח מכל מקום. יכולת שלא הייתה לה באותו רגע. היא רצתה לצאת מהבית.

ריצה היא אולי פתרון מצוין להמתנה הזאת אבל בגדי ריצה הם בדיוק הבגדים שאין לה. נעלי ספורט דווקא כן, נעליים שקנתה בסייל ברגע של חולשה, רגע שבו האמינה שיש במראה הזה אמירה אופנתית, אבל די מהר הבינה שזוהי אינה ההצהרה האופנתית שלה ותחבה אותן לאחת המגירות בארונית שבחדר האמבטיה. עם זאת, טייץ או חזיית ספורט ואפילו חולצה מתאימה לא היו לה. אבל ריצה תעשה לי טוב, חזר והשתנן המשפט במחשבותיה, והיא לבשה מכנסי ג'ינס קצרצרים וטישרט שחורה ועליה הלוגו של הלהקה האהובה עליה, שהשתמרה מימי התיכון, וכל מה שנשאר הוא לוודא אם הרגליים זוכרות את תנועות הריצה. הדבר האחרון שהייתה צריכה כעת הוא אירוע פומבי מביך.

את הטלפון השאירה על המיטה, שימשיך לספור את השעות. היא נעלה את הדלת במפתח שהופרד לצורך הריצה מצרור המפתחות של הדרדסית האהובה עליה, והחלה בריצה כבר מפתח הבית לכיוון שדרות בן-גוריון.

שמש תל אביבית קיצית, חמה מדי, קיבלה את פניה, אף כי שמש זה בדיוק הוויטמין שחסר לה כרגע. לרגע שקלה לחזור ולהצטייד במשקפי שמש, אבל שמחת הריצה גברה על עוצמת הסִנווּר. ידיה אספו את שערה העבות והמתולתל לקוקו מתוח, קשור בגומייה ענקית.

בקושי רצה שלוש מאות מטרים, וכבר הרגישה כי נשימותיה נעשות כבדות והרגליים מתחילות ליילל על העומס. יהיה בסדר, שכנעה את עצמה. רק להתרחק קצת מהבית, רק לקדם את השעון. פניה היו מועדות לכיוון הטיילת, קצת תכלת ים יכולה להועיל, אך בכל צעד הרגישה שכדאי להאט את הקצב ואולי אפילו לעבור להליכה. ההתנפלות לא התגלתה כהתמודדות מוצלחת במיוחד.

אימהות צעירות תפעלו את ילדיהן, כאילו היו בובות ממוכנות, במשחקיות העירוניות שבמרכז השדרה, דחפו את העוללים הכלואים במושבי הפלסטיק, ונדנדו אותם להנאתם. למרות החום, קולות של שמחה הורית נשמעו מכל פינה בשדרה, יולי-אוגוסט עוד לפניהם, חשבה ליה והמשיכה לכיוון הים, מתקשה להיזכר מתי רחצה בו בפעם האחרונה.

כעבור כמה שניות הגיעה לפינת דיזנגוף שהמה אדם. בדוכן המיצים השתרך כרגיל תור ארוך. אנשים מבלים בתל אביב ולא משנה באיזו שעה ביום. ומה איתי? תהתה, וגל של רחמים עצמיים הציף אותה שוב, גל שלא תיכנע לו. לא הפעם, לא עכשיו. לרוץ, זה מה שהכתיבו לה צעדיה, לרוץ.

בלית ברירה נעצרה ברמזור. לימינה עמד רוכב על אופניים חשמליים, מפְגע עירוני שלא לומר סכנת נפשות שאין הרשויות נותנות עליו את הדעת. יש לך את זה במחשבה יותר זקנה, גיחכה לעצמה בשעה שעיניה פזלו אל עבר הרוכב. רגלו האחת הייתה על המדרכה ואילו השנייה נשענה באדנותיות על העמוד החוסם. בלי להכיר אותו חשה טינה כלפיו. מבטה הוסב לצד השני, שם ניתר במקום בחור צעיר מכוסה בקעקועים ברוב החלקים החשופים שבגופו. הוא מנסה לשמור על הדופק, חשבה, אולי גם אני צריכה לנתר כך. בניגוד אליה, היה לבוש בבגדי ריצה של אחת החברות הגדולות: מכנסי ריצה בעלי שסע קטן מכל צד שחשפו חלק נכבד מירכיו, וגופייה צמודה בצבע ירוק זוהר. בקיצור, אחד שקשה להתעלם ממנו, במיוחד לליה, שנמשכה אחר בחורים לא שגרתיים, ומבטה נתלה בפניו. בחלוף רגע סובב את ראשו והביט

בה, הנהן לעברה בראשו וחייך.

"מצטרפת לריצה לכיוון הים"? פלט בקול עבה שנשמע לה מסתורי משהו.

"תודה. היום אני בהליכות", מיהרה לענות והשפילה את מבטה, נבוכה בעיקר מהבגדים הלא מחמיאים שלבשה. כמעט נפלטה אנחה מפיה; העיר הגדולה מעייפת לפרקים. מבט אחד לא במקום, ואת עלולה למצוא את עצמך מוזמנת לדייט. נזכרה ביומנה של ברידג'ט ג'ונס ובתחתונים המשומשים שלבשה דווקא ביום הגורלי. ממתי רמזורים הפכו ליעדי פיק-אפ? זה הכל עניין של תזמון, אבל לא היה ספק בלבה — עם הג'ינס הכאילו בלויים והטישרט המגוחכת הזאת אין סיכוי שאסכים.

האיש הירוק שברמזור התעכב, משום מה. קדימה, חלץ אותי מהסיטואציה המיותרת הזאת, האיצה בו. הרמזור התחלף לבסוף, והבחור המאוכזב הנהן קצרות לשלום ופרץ בריצה מהירה לעבר השדרה ההומה.

לרגע הצליחה ליה לשכוח באמת ובתמים מוועדת הפלייליסט הארורה, ומהמשמעות הגורלית שיש להחלטתה.

היה זה הסינגל הרביעי והאחרון שהיא משחררת מהאלבום החדש. אם לא תצליח להבקיע את חומת הפלייליסט, יישכח גם האלבום הזה כמו אלבום הבכורה שלה. הדכדוך שוב זקף את ראשו, ומחשבות רעות החלו משתלטות עליה, מחשבות שהצליחה להשכיח בעשר הדקות האחרונות. בשנים האחרונות הרגישה שהיא הולכת וטובעת, ואחת לכמה זמן מצליחה להרים את הראש מעל המים רק כדי לשקוע שוב במצולות.

רק לאחר שהגיעה לראש גרם המדרגות של כיכר אתרים, הצליחה לנער את המחשבות הטורדניות. הים התיכון נפרש מולה במלוא הדרו, וגם הוא חלק מקסמה של תל אביב ומיופייה, הזכירה לעצמה. חבל שחיי היומיום בעיר מצליחים להשכיח, בקלות רבה מדי, את העובדה שיש לה גם חוף ים הנמצא במרחק הליכה קצרה מכל מקום כמעט. חוף ים זהוב יפהפה שכתיירים אנחנו מוכנים לנסוע מרחק רב כדי להגיע לִכְמותו. למה אני לא הולכת לים לעתים קרובות יותר?

ומה עכשיו? תהתה כשהיא מתנשפת בכבדות. באמת ממשיכים? שאלה בלבה והתכופפה לקשור את שרוכי הנעליים שנפרמו. על החיים ועל המוות! פלטה בלחישה והמשיכה בריצה לכיוון דרום. כל צעד מגושם מקודמו, חשבה. אני בטח נראית כמו קריקטורה, כמו דמות מקומיקס, כמו בדיחה גרועה.

טרם השלימה את המרחק לאזור מתקני הכושר, טווח של כמאתיים מטרים לכל היותר מהמדרגות, וכבר נדמה היה לה שהאוויר שבריאותיה הולך ואוזל. הרגליים נעשו כבדות יותר ויותר, והג'ינס הקצרים נשמטו מהמותניים. וכאילו לא די בכך, בכל כיוון שהביטה בו צצו לנגד עיניה רצים ורצות רזים וחטובים, מדוגמים לתפארת, נאים עד יפים מאוד, שנראה כאילו אלה הם רגעי האורגזמה המוצלחים ביותר שיש להם. מדלגים כאיילות שלוחות, כמו היה כוח הכבידה אופציה בלבד.

הלוואי שתיחנקו! קיללה אותם בלבה.

הריצה המהירה שתכננה לעצמה, משום מה, התבררה כמשגה חמור, ומחול האבסורד פסק אחרי חמש מאות מטרים, שבסיומם נעצרה כמו צעצוע שנגמרה לו הסוללה, והתיישבה פשוטו כמשמעו על הטיילת, בלי להבין שזה הדבר הכי גרוע שהיא יכולה לעשות לעצמה. מים, קראה בקול רפה, מים. איך לא לקחתי איתי בקבוק מים?! מבטה נישא אל גן לונדון, ששמו ניתן לו, כך קראה לאחרונה במקרה בכתבה במגזין "טיים אאוט תל אביב", על-ידי הבריטים השחצנים עוד טרם קום המדינה. הגן היפה סימל את העמידה האיתנה של תושבי לונדון במהלך הבליץ הגרמני על העיר. מה זה, אם לא בליץ? מה חשבתי לעצמי, שאצליח לשרוד את מתקפת הריצה שכפיתי על עצמי בלי כל הכנה מוקדמת?! עם כל נשימה צפצפו ריאותיה כמו הייתה חולת אסתמה. הפה היה יבש, הרגליים מחוסלות לגמרי, וגם ההתלהבות הספיקה להתפוגג. לא במקרה התחמקה כל חייה מפעילות ספורטיבית. היו שנים שהצליחה לשכנע את עצמה שספורט מזיק לבריאות, העיקר לא לזוז שלא לצורך.

בכוחות עילאיים הצליחה לקום ולהישען על העמוד שלצד מעבר החציה. מתנחמת בכך שהדרך חזרה לא תהיה ארוכה כל כך כמו שנדמה לה. העיניים מביטות על הרמזור בשביל האופניים — מתי אלה צצו? היא עדיין שאפה ונשפה בקצב מהיר. זה בטח המקום היחיד בישראל שיש בו רמזורים כאלה. חבל שלא מציבים רמזור כזה על המדרכות של אבן גבירול, המפילות הולך רגל אחד ביום לפחות. ולמה אין לה אופניים עכשיו? ירוקים וזוהרים כמו ברמזור.

לאחר דקות ארוכות שבהן נשענה על העמוד, אוחזת בו כבגלגל הצלה בלב ים, החלו נשימותיה להאט, אף שהצפצופים לא פסקו. זהו! חשבה, תוך כדי צעדה אטית בחזרה הביתה, הפור נפל. ברגעים אלה ממש מסיימים המחוצ'קנים התורנים את ישיבת הפלייליסט השבועית, אחרי שהחליטו מי לחיים ומי למוות. הרשימה הורכבה והושלמה, ובעוד כמה שעות תתנוסס באתר העלוב של התחנה. מי עוד מסתכל ברשימה הזאת חוץ מאמנים מובטלים? עוד לפני שידעה את הרכב הרשימה החלו עולות תחושות הזעם המוכרות. אני שונאת אותם, חשבה, אותם ואת התחושות הקשות שהם מעוררים בי. ועדיין עמוק בתוכה הרשתה לעצמה מחשבה קטנה וחמקמקה שהפעם אולי יהיה אחרת, יתמזל מזלה, ההזדמנות תינתן ויגיע תורה לזרוח.

עטור שבחים
גם בספרו החדש ממשיך ויצמן לטפל בנושאים שדור ה-Y מתלבט בהם, אותו דור המרגיש כי הוא משתתף במשחק לא אפשרי ואף לא הוגן, כאוגר הרץ בגלגל ללא יעד, וללא אפשרות לשנות את חוקי המשחק
▪ ▪ ▪

"ברגעים כאלה אני צריך להזכיר לעצמי בכל הכוח שהדעה של הרוב אינה ערובה לדבר. המוסכמות הרווחות, ולא משנה באיזה תחום, שוות לתחת. הרי רוב האנשים מאמינים שיש אלוהים, אלוהים הוא המוסכמה הרווחת ביותר, אבל איך זה עוזר לי? האם גם אני צריך להאמין באלוהים?

האם גם אני צריך להאמין בשקר הרווח של מערכות יחסים שאנחנו גדלים לתוכם? כמעט כל מי שינסה לתחזק משולש של קריירה, אהבה וילדים בעשור הראשון שלו כבן אדם בוגר, לא יהיה מאושר". את הדברים האחרונים אמר עומר בנחרצות.

בריחה מהמציאות הישראלית ומהתחושה של דהירה במקום — פול גז בניוטרל, מובילה שני צעירים, שני הפכים, למסע קסום על גבי אופנוע לאורכה של ויטנאם, כשהדבר האחרון שהם מביאים בחשבון הוא האפשרות שיתאהבו זה בזה.

ליה, זמרת דה וויס, המנהלת רומן סודי עם אחד המנטורים, מתוסכלת מהחיים בארץ. לאחר שלא הצליחה לפרוץ לקדמת הבמה היא מחליטה לעזוב הכל מאחוריה ולצאת למזרח הרחוק, שם היא מקווה למצוא, בין השאר, גם תשובות.

עומר, טייס חיל-האוויר לשעבר, איש הייטק בהווה, המתמודד עם טראומה מעברו הצבאי ומקשיים בזוגיות, מחליט לשבור את הכלים. השניים נפגשים במקרה ויוצאים להרפתקה משותפת בווייטנאם, בחיפוש עצמי ובניסיון להרפות מהעבר.

דוהרים במקום הוא הרומן השני של הסופר יוני ויצמן. קדם לו ספר הביכורים עטור השבחים כל הימים נולדו שווים שראה אור בהוצאת מטר.

גם בספרו החדש ממשיך ויצמן לטפל בנושאים שדור ה-Y מתלבט בהם, אותו דור המרגיש כי הוא משתתף במשחק לא אפשרי ואף לא הוגן, כאוגר הרץ בגלגל ללא יעד, וללא אפשרות לשנות את חוקי המשחק.

הספר מלווה בהגרלת טיסה זוגית במתנה לוויטנאם בעקבות גיבורי הספר.

יוני ויצמן נולד בירושלים, בוגר תיכון "בויאר" וכן "האוניברסיטה העברית" ו"אוניברסיטת בן-גוריון" בכלכלה ובמינהל עסקים. את שירותו הצבאי החל בקורס טיס, ולאחריו שירת כקצין קרבי. כיום מכהן כסמנכ"ל התאחדות בוני הארץ, וזאת לאחר שורת תפקידים ביניהם עיתונאי במעריב, מנכ"ל חברת בת בקבוצת דלק נדל"ן, מנכ"ל סטארט אפ בסן פרנציסקו ויועץ במשרד האוצר. ויצמן המתגורר בתל אביב, הוא גם בסיסט בלהקת רוק ותומך גדול.

דוהרים במקום, מאת: יוני ויצמן, עורכת: אילנה ברנשטיין, הוצאת מטר, 223 עמודים, 95 שקל.
תאריך:  27/06/2018   |   עודכן:  27/06/2018
ציפי לוין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ישבו להם שלושה פרימטים מגודלי בלורית ופרוות גוף, וצפו במשחק כדורגל בטלוויזיה. אורנג אוטן אדמוני, עורך דין מוביל, לבש חולצה כחולה ועליה סמלה של צ'לסי הלונדונית. לימינו ישב בבון, מהנדס בבגדים של יומיום. קבוצתו לא שיחקה היום והוא היה אחראי על התקרובת ועל השתייה. בצד, שרוע על הכורסה רבץ שימפנזה לאה משהו, חנוט בחולצה אדומה-לבנה של ארסנל. כאשר אינו צופה בכדורגל הוא מאמן לחיים, מה שמכונה קואצ'ר, ובחור נחמד למדי.
24/06/2018  |  ציפי לוין  |   ספרים
מתוך הספר "היֹה היה ולא היה" מאת מיכל קירזנר הבחירה להתחיל את הסיפור מהסוף - מהמפגש בין שתי האחיות, ומשם להתקדם לאחור משאירה את המפגש בין השתיים כהיה ולא היה - ספק התרחש במציאות ספק במחוזות הדמיון
20/06/2018  |  ציפי לוין  |   ספרים
אצבעות יפות לקסניה. דקות וארוכות, לבנות, עדינות ציפורניים המשוחות בלק עדין, כמעט בלתי נראה. אצבעות של פסנתרנית.
05/06/2018  |  ציפי לוין  |   ספרים
ניצב צ'יקו אדרי, מפקד משטרת מחוז תל אביב: אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה פה בלי בית הספר הזה.
05/06/2018  |  ציפי לוין  |   ספרים
הספר הוא פרי ליווי ומפגשים שערכה עמלה עינת עם קבוצת העולים האחרונה שהוברחה מתימן עינת לקחה את הרפתקאות הבריחה של שמעון, השתחררותו של מאיר בן דודו משבי החרדים וסיפור ההתאהבות שלו בקרובת משפחתו מכפר הולדתו הרחוק, ורקחה סיפור עלילתי מרתק לבני נוער
30/05/2018  |  ציפי לוין  |   ספרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
דן מרגלית
דן מרגלית
בעצם מדוע שהח"כים לא יאשרו לעצמם פגרה? אבל לא סתם אלא ללא מגבלת זמן, לכו לפגרה, לכו ואל תשובו
אלי אלון
אלי אלון
בתי העלמין הקיבוציים, לרוב מטופחים ומגוננים בצמחי ושיחי נוי ובעצים מצילים    בסך-הכל ניתן לקבוע כי בתי העלמין הקיבוציים מטופחים יותר מאשר בתי עלמין אחרים
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il