ללמוד ענווה. ללמוד הכנעה. ללמוד חוסר אונים. ללמוד להיות טוב בכל המצבים. ללמוד נפילה וללמוד קימה. ללמוד איזה אנשים יפים יש ושהם מסתתרים, בכל מיני מחבואים ובעמדות מאבטחים. ללמוד להפוך חושך לאור ומרירות למתיקות. ללמוד המתנה. ללמוד הקשבה. ללמוד להיות עבד בן-חורין שעדיף על אדון שהוא בעצם עבד עבדים. ללמוד להודות על כל הטוב ועל כל רגע ורגע וששום דבר לא מובן מאליו והכל הוא נס. ללמוד מה זו חברות אמת ומיהו חבר. ללמוד רגישות ועדינות. ללמוד מיהו רב ומורה אמיתי ומיהו רב ומורה שעיניים לו ולא יראה, אוזניים לו ולא ישמע. ללמוד שהגודל הוא בקוטן. משה רבינו היה סייר ביטחון לצאן במדיין תחת הבוס יתרו, שהיה בוס מאוד מאוד כוחני ופוגעני. שנים רבות היה משה בבור, בהוראת יתרו, כשציפורה מאכילה אותו בסתר ומצילה את חייו. לאחר מכן כשמשה יצא למצרים, להושיע את אחיו, השביע אותו יתרו שבועה חמורה מאין כמוה, שבעקבותיה, לא זכה משה, שזרעו ימשיך אותו. ובכל זאת ועוד יותר מזאת, ממשיך משה את שליחותו לעד ועד בכלל, ממקום מנוחתו, בהר נבו, מול בית פעור, ומנצח על נשמותינו לדורי דורות.
ללמוד לכתת רגלים ולדפוק על אלף דלתות ולקבל תשע מאות תשעים ותשע תשובות שליליות. לקבל את הלא ולהישבר. שוב ושוב. ולבנות משברון הלב את הלב החדש יום וליל, שוב ושוב. ליפול תשע מאות תשעים ותשע פעמים ולקום כל פעם מחדש. להיות מלך הקבצנים והאביונים והמסובבים מעיר לעיר ואין להם דורש ומבקש כבודם וישועתם. לבנות שרירי רגש אדירים אל מול הסכם החזירים מחוות החיות של אורוול, שמתקיים בכל המקומות הכי פחות צפויים עם הכי הרבה רודנים ועריצים, דמויי אדם, גלויי ראש וכסויי ראש כאחד. כולם על גבינו חרשו חורשים, מאריכים למעניתם. להיות הכי חזק, כשאתה בעמדה הכי חלשה שלך. להיות אדם ובן אדם לכולם. למצוא את המסילות ללב האבן וליצור יחד לב בשר. למצוא אלוהים במקומות הכי מפתיעים, ללא הבדל דת, גזע, מגדר, צבע, טבע. להישאר נאמן ויהודי וייחודי אל מול פני הסערה והמלחמה החזקה כל יום וליל ולעשות שלום בבית ובעולם, בדרכים שלא חשבו עליהם ולא העלית בדעתך מעולם.
ואלה המילים, שמשקפות נאמנה, את האמת לאמיתה (שמונה קבצים א שעז): "אין להיבהל כלל אם אחרי עבור תקופה ארוכה של פעולת ישראל על עצמם ועל העולם, ישובו המחשבות של הכפירה להתפשט בעולם, אם כן צדיק מה פעל". לכאורה הכל ירד לטמיון. תשובה: "כי אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ודבר שפתיים". אמונה בד' אינה עניין של הצהרות, כדברי הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (א נ) שאמונה אינה דבר הנאמר בפה בלבד. "עיקר הדבר תלוי בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות, באדם, ובחיים המתפשטים במלוא כל". השאלה מה קורה בפנים, בנפש. "ובזה אין לשער כמה נתפתח העולם, וכמה אמת, צדק ויושר, מונח הוא בתוך עצם חיי הנפשות, יותר ממה שהיה בימים הקדומים, שאור ד' לא פעל בעולם". בפנים יש מידות טובות יותר ממה שהיה פעם, אף על-פי שבחוץ יש כפירה. אל תתבלבל, "הפנימיות היא דעת ד' ואור ד', אפילו כשהיא מתגלמת בלבוש של כפירה". בפנים יש אמונה הבאה לידי ביטוי במידות הטובות, ואילו מבחוץ, בהצהרות, לפעמים יש כפירה. זו בעצם כפירה בזיוף, בשקר, במתחזים לצדיקים ולרבנים ולמורים רוחניים.
יושר דעת
אותו דבר אומר המלאך במקום אחר ב'שמונה קבצים' (א רלד): "ביושר הדעת ובמידות טובות, יש יותר אמונה ודבקות אלוהית, מבאמונה דיבורית וציורית רגשנית". באדם שיש בו מידות טובות, מוסר טבעי, יושר דעת, בינה טבעית, ואינו אומר דברים עקומים, - יש יותר אמונה ודבקות אלוהית מאשר באמונה דיבורית, בשיעורים על אמונה בד'. וכן "אמונה ציורית רגשנית", דמיונית ורגשית. יש לו גיטרה ורגש, והוא שר... זו אינה אמונה בד', זה סתם. בימינו זה נקרא מתחבר, מתרגש, מוצא את עצמי, אך אין לזה בהכרח קשר עם אמונה בד', אין בפנים הרבה אמונה בד'. איך נדע אם יש אמונה בד' בפנים? נבדוק יושר דעת ומידות טובות. יש גם אדם שיש לו הרבה מידות טובות והוא לא יודע לדבר ולבטא את עצמו ולהעביר שיעורים, או שאינו יודע להתרגש, כך הוא נברא, יש נשמות כאלו כמבואר בספר התניא. הוא לא גדול בשכל וברגש, אך הוא גדול באמונה שהוא לא יודע להרגיש אותה ולהסביר אותה. מה הוא יודע? יושר דעת ומידות טובות ובעיקר מעשים של עזרה לזולת. האמונה נמצאת "בפנימי פנימיות", והאדם לא מרגיש ולא משכיל אותה. "גדולה היא העריגה למקוריות טהורה אלוקית", שאיפה השתוקקות אל ריבונו של עולם, "ותכפר את הפשע של קרום הכפירה". יש קרום דק של כפירה, ואילו בפנים יש אמונה. יש התגייסות למען הזולת, לצבא, לזרועות הביטחון, לשירות הציבור, מתוך נאמנות לעצמו, לאשתו, למשפחתו, לעמו, למדינתו. איכפת לו, איכפת לה, הם מוכנים לחיות ולמסור את הגוף והנפש בעד הטוב, בעד עמנו וארצנו. זהו הקריטריון להיות יהודי. זהו תו תקן יהודי, יהודיה, ומהלב הזה תצא תורה ואורה.
אלה הם אנשים טובים באמצע הדרך. מלאכי השביל. אנשים, נשים וטף שיפתחו את ליבם, כיסם, ביתם לכל נצרך, כל דכפין ייתי ויכול. אלה הם אנשים, נשים וטף שהם מגש הכסף עליו כולנו חיים ובונים כאן את הבית השלישי, לעולמי עד.
העם היהודי הוא עם הלב הטוב. המשמעות של עם טוב עם לב טוב, היא שהעם היהודי והאדם שבו, הינו ביישן, רחמן, וגומל חסדים. הלב הטוב הזה מנהיג, דן ופוסק על-פי הנשמה, רואה בעיני נשמה, ומבקש אך טוב לעמו ולעולמו. אם יראה אלימות וכוחנות שרירותית, עוולה, או ניצול מכל סוג שהוא, רוע ואכזריות, לא יעמוד מנגד ורק את נפשו יבחר להציל. הוא יקדש מלחמה ויבער את הקוצים מן הכרם, יילחם נגד עושי רשעה ויהיה תמיד בעד אנשים טובים, בעד העם היהודי, המדינה היהודית, בעד הגר, היתום והאלמנה, העובד/ת, האבוד/ה ומחפש/ת הדרך, ומבקשי האמת והצדק.
לעולם לא נשכח חבר שעשה במו ידיו והגיש לנו כריך טעים ובריא ומלא כל טוב, כשהיינו רעבים בגוף ונפש, ליחס חם ולבית חם. לעולם לא נשכח חבר שוויתר על חלק ממשרתו, כדי שהמעביד יוכל להשאיר את היקף משרתנו בעינו. לעולם לא נשכח כוס מים שהוגש לנו, עם חיוך, באמצע השומקום, או בג'ונגל הבטון העירוני. לעולם לא נשכח את אלה שכשחיפשנו עבודה, לא נחו ולא שקטו ותמיד חשבו ופעלו כדי שנמצא עבודה, התואמת את כישורינו ואת יכולותינו וצרכינו. לעולם לא נשכח את אלה שעזרו לנו למצוא את בני זוגנו, לעשות שלום בביתנו, לעזור לנו בהורות ובזוגיות וברגעי צרה ומצוקה. לעולם לא נשכח את מי שהצחיק אותנו, ותמך ועודד והאמין בנו, גם כשהיינו שבורי לב, מיואשים וחיינו אינם חיים. אלה הם מחיי המתים. אלה הם האנשים שבליבם אלוהים, שבדיבורם אלוהים, שבמעשיהם אלוהים. יהי חלקנו עימכם.
