מ"כלנתריזם" ל "פליישריזם"

המושג "כלנתריזם" נותר לאחר פרשה שאירעה במועצת העיר ירושלים שם עסקן בשם רחמים כלנתר נטש את מפלגתו שבאופוזיציה ותצורת הבטחות פוליטיות (מינוי לסגן ראש העיר) הצטרף לקואליציה.

הייתה זו בגידה ממש בעידן בו הנאמנות לבוחרים ולאידאולוגיה של המפלגה היו הכרח בל יעבור. הפרשה עוררה סערה בקרב הציבור ויתכן שאף חיזקה את הנימוק של החוק לבחירה אישית של ראש העיר וראשי עיריות שנועד לחזק מעמדם מול "הכלנתריזם".

הרכב מועצת העירייה בבאר-שבע היה בלתי יציב בראשית שנות השישים. אם בלתי מוכר כלל בפוליטיקה המקומית, אברהם פליישר, בעל חנות רהיטים נבחר מטעם המפלגה הליברלית למועצת העיר. הסבך הפוליטי, אליו נקלע לגמרי במקרה (הוא הפך לשון המאזניים במועצת העירייה), העסיק את באר-שבע ואת דעת הקהל חודשים רבים.

העיתונות, הרדיו, מרכזי המפלגות, גופים ציבוריים ותנועות נוער כולם בחשו בסערה שפרצה וגינו את "בגידת פליישר בבוחריו" ומכירת נפשו הפוליטית למתנגדיו הראשיים קרי: מפא"י וזאת תמורת הטבות שלטוניות.

סערה זו פרצה בעת היותו של זאב זריזי ז"ל (איש מפ"ם) ראש העיר לתקופה קצרה, מ-1961 - ועד 1963. החליף אותו בבחירות שנערכו בשנת 1963 אליהו נאווי ז"ל וזריזי המשיך לכהן שנים רבות כסגן ראש העיר.

לאחר שהתגלו מעשי שחיתות נבחר זאב זריזי לראש העיר והחזיק בשמונה מנדטים יחד עם חרות והדתיים. יריבו שעמד בראש האופוזיציה היה ראש העיר הקודם דוד טוביהו שהיו לו חמישה מנדטים וחברו אליו "אחדות העבודה" עם מנדט אחד ורשימה עצמאית (דוד חכם) ויחד הם מנו 7 מנדטים. כלומר מצב "שביר" והפיך ומפא"י עשתה הכל כדי להחזיר לעצמה באמצעות טוביהו את השלטון בעיר.

14 חודשים קודם לכן, עשה כבר פליישר "תרגיל קטן ומסריח" ובטענה שמפא"י המסוכסכת בינה לבין עצמה מזיקה לעיר, עזב את הקואליציה, חבר בחשאי לזריזי "והמליך" אותו על פני טוביהו. רבים בין תושבי באר-שבע ובציבור הכללי שכחו לטוביהו את מפעלו האדיר בהקמת העיר לאחר המלחמה והצביעו עליו כסמל לסיאוב שלטונה המוניציפלי של מפא"י ולכן קיבלו בהבנה את "עריקתו" של פליישר.

לזמן קצר הפכו ראש העיר החדש זאב זריזי ונציג הליברלים אברהם פליישר למסמלי הטיהור הנחוץ בעירייה המושחתת והיו לגיבורי השעה.

במפא"י לא ויתרו וחיפשו דרך לבטל את "המהפך". דובריה כינו את התופעה כ"כלנתריזם" מעל גבי עיתון "דבר" אך מנגנון המפלגה, דוד טוביהו, היועץ יעקב כלפון ואחרים, ניהלו מגעים בסתר לחזרתו של פליישר לחיק "קבוצת טוביהו". בעיר נפוצו בדיחות על התנהגותו וראשי מפא"י ומפ"ם טילפנו אליו ולחצו עליו לקבל החלטה. זריזי תאר בפניו את המצב אם ייסוג וקרא לזה - "הדחה" ואילו טוביהו לעג לו וכינה אותו כמו רבים - "הנציג המרקד".

הלחץ נשא פרי ובדצמבר 1962 עשה פליישר "סלטה" פוליטית ושב לחיק קבוצת מפא"י ובכך סלל הדרך לטוביהו לחזור ולשלוט בעיר. "הפליישריזם" שיגע את העיר והמדינה וכולם גינו את התנהגותו כולל עיתון מעריב שהיה ראש החץ בביקורתו על "השוחד הפוליטי" שהציעו לפליישר גם מפ"ם וגם מפא"י. מפלגתו שלו - הליברלים - תבעה את התפטרותו המידית וגינתה את "תרגיליו" בכל פה.

פליישר נימק את שובו למפא"י ואת סירובו להתפטר כמילוי הוראת הרבנים שחששו שאחריו יבוא נציג לא דתי לעירייה. איש לא קיבל תירוצים אלה ברצינות.

אולם מפא"י לא נהנתה ישירות מעריקתו של פליישר. הסכסוכים ביניהם מנעו מהסיעה להתייצב "לישיבת ההדחה". ב-2 לינואר 1963 דיווח שתיל על האירוע לעיתון "חירות" על האירוע בסרקזם: "מפא"י ותככיה הוצגו אמש בכל מערומיהם...

ישיבת ההדחה של זריזי בוטלה אמש בגלל חוסר קוורום ...מפא"י לא הצליחו לחלק ביניהם את השלל ולכן העדיפו שלא להופיע לישיבת המועצה, מחשש שקלונם יתגלה לעיני מאות מתושבי העיר..." שתיל הרחיק לכת ותיאר את שלבי האירוע כרומן מתח לכל דבר: "... הגיע פליישר "לבית העם" כשהוא מלווה במספר בריונים, שומרי ראשו, והוכנס לחדר צדדי... ובינתיים תושבי באר-שבע צבאו על דלתות האולם... במועד הישיבה נכנסו ראש העיר מר זריזי כשהוא מלווה על-ידי סגניו ישראל שיל"ת (חירות) ויוסף מימון (מפד"ל)...

בסך הכל נכנסו לאולם 7 מ-15 חברי המועצה... המועד עבר... אולם לא נראה כי מישהו מבין 8 החברים שדרשו את כינוסה מתכוון להופיע. עברו שעות. חלקם הסתגרו בחדרי הסיעות וחלקם לא הגיעו כלל. צלמי יומני הקולנוע וצלמי העיתונות שבאו להנציח את שובו של דוד טוביהו לראשות העיר התאכזבו מרה".

בשעה שמונה בערב נעל זאב זריזי את הישיבה תוך שליחת עקיצות לדרך התנהגותה הלא מוסרית של מפא"י, הלא דמוקרטית ולא לטובת האזרחים ודבריו לוו במחיאות כפיים עזות. המהפך לא קרה והעיר נותר לכאורה משותקת. לאחר שההמון התפזר הוצא פליישר ממקום המסתור והתקבל בקריאות בוז ונעלם. זריזי המשיך לעמוד בראשות העירייה בינתיים אולם ללא מועצה עירונית מתפקדת. באר-שבע הייתה לעיר משותקת.

משחקי הכוחות לא תמו. דוד חכם, שהיה נציג מפא"י, לא הופיע לישיבה והודיע לחבריו כי לא יצביע עבור טוביהו כראש עיר. חכם לטש עיניו לתפקיד הרם ו"פרשת פליישר" קיבלה תפנית ומעתה הייתה זו "פרשת חכם". דרישתו לא הייתה בעלמא.

כמה חודשים קודם לכן, עת מפא"י הייתה באופוזיציה, נבחר חכם על-ידי הסניף כמועמד מפא"י לראשות העיר וכעת תבע לקיים הבטחה שניתנה לו. טוביהו וחבריו התעלמו ממילוי ההבטחה והוציאו אותו "מהמשחק". וכך, בלא שאיש התכוון לכך, לבש המאבק לראשות העיר גוון עדתי מובהק.

מאחורי טוביהו עמד מנגנון מפא"י המשומן וראשי המפלגה מהמרכז ואילו מאחורי חכם עמדה העדה העירקית הגדולה והמלוכדת בעיר אליה חברו כמה נציגים מהעירייה. המאבק בין "המזרחיים" ל"אשכנזים" התלהט. זריזי המתין מעט וביקש משר הפנים למנות ועדה קרואה עקב שיתוקה של המועצה העירונית אך חכם שוב הפתיע, חזר לישיבות וזריזי המשיך בתפקידו כראש עיר הנשען על 7 חברי קואליציה.

במפא"י חרקו שיניים וכלפון (עסקן ידוע) נקרא לסלק את חכם "כפי שסולק לבון". מפא"י ביקשה משר הפנים למנות במקום ועדה קרואה "מועצה קרואה" ובכך ניסו לעקוף את חכם אך שר הפנים, משיקוליו, סירב להצעה ומינה בפעם הראשונה "ועדה קרואה " לעיר ואם בישראל. תושבי העיר חשו מושפלים וללא הנהגה אמתית.

כל הצדדים שהיו מעורבים בפרשה ניזוקו - זריזי, איש מפ"ם, הפסיד את מקומו בראש העיר; טוביהו פרש סופית מעסקי ציבור ופנה להתמסר להקמת מכון להשכלה גבוהה (אוניברסיטה) בעיר. פליישר סגר עסקיו בעיר ונעלם. הלשונות הרעים סיפרו כי הוא עזב את הארץ מחמת הבושה.

מפא"י למדה היטב את הלקח. ראשית היא הביאה מועמד חדש לראשות העיר - אדם ישר, ללא רביב, שופט מכובד ובעיקר איש מהעדה העירקית היכול להתמודד מול הקהילה העירקית המקומית - השופט אליהו נאווי. הוא נלקח ישירות מכס השיפוט ויוקרתו הייתה רבה בעיר בה השחיתות הגיעה לשיאים חדשים.

נאווי החזיר למפא"י את מעמדה (5 מנדטים) והזמין את זריזי לשמש כסגנו. בתקיפות ובעקביות החל נאווי לשכך את המתח הפוליטי והעדתי ולהחזיר לעיר את תחושת הצמיחה, הבנייה והחתירה למטרופולין עתידי. בפועל, מעיר מסוכסכת וקרועה הפכה העיר, לאחר כמה שנים, לסמל לדו-קיום בין העדות, בין דתיים לחילוניים ובין שמאל לימין.

מה אמרו אנשי מפא"י על הפרשה. משה שרת: "נעשה דבר לא נאה, שאינו לכבוד המפלגה. ס. יזהר: ענין באר-שבע, מוטט ניסיונות ומאמצים רבים וטובים. שמעון פרס: "זוהי טכניקה" המאפיינת את המשטר כולו. גולדה מאיר: כתם באר-שבע רודף את המפלגה. דוחה את הנוער והאינטליגנציה. לו הייתי צריכה להכריע - לא הייתי בוחרת מפא"י.

אליהו נאווי: תחילה הכחיש כי פנו אליו מטעם מפא"י לרוץ לכהונת ראש העיר וגינה את הרמה המוסרית הנמוכה אליה התגלגלה המפלגה. במהלך חורף 1962 הגיבה העיתונות היומית-המפלגתית על הפרשה. "על המשמר" (מפ"ם) הודיע כי מפלגתו תגיש הצעת חוק נגד שחיתות שברכישת נציגים פוליטיים (כלנתריזם);

עיתון יומי חרות: הודיע כי פליישר נענש והוצא מהמפלגה הליברלית; מעריב מתח קו ישיר בין הכלנתריזם לפליישריזם. כתביו התהדרו שהם הם שגילו את מקום מסתורו של פליישר בבאר-שבע; "דבר" הביע צורת רוח מהמתרחש בעיר אך חזר על דרישת המפלגה: "יש להחזיר את טוביהו לראשות העיר".

לסיכום: מפא"י התנהלה פוליטית בצורה כושלת, התנתקה מבעיות השעה של העולים החדשים והעדות, לא נתנה ייצוג מספיק לנציגי העדות במועצת העיר והמשיכה לכפות על העיר את טוביהו שזכויותיו היו רבות אך לא חש את הצורך בשינוי החברתי-תעסוקתי-חינוכי ותרבותי שתבעו התושבים בתחילת העשור השני.

הסניף המקומי הודרך מהמרכז והחישובים שם היו חישובי בחירות בלבד ללא התחשבות בסדר יום חדש הנדרש לבירת הנגב מוכת האבטלה, הסובלת מהגירה שלילית והחסרה את הגיבוי הממשלתי לבניית תשתיות שיהפכו את העיר הדרומית למטרופולין.