הצליל של קללות גסות המלוות במבטים תאוותניים, משחקי המילים המתחילים באות השביעית – הצליל הזה הוא אחד הפחות נעימים על פני כדור-הארץ. "פעמים רבות בטני התהפכה כאשר שמעתי אותו, במיוחד כאשר הדברים כוונו לעבר אדם אחר", כותבת זואי סטרימפל בדיילי טלגרף. אבל התחושה שהחברה כבר אינה מסוגלת לשאת סתם מילים גסות – זו מדאיגה אותה הרבה יותר.

הבריטים נעשו בעלי עור דק במיוחד, טוענת סטרימפל, ומביאה כדוגמה אירוע שהתרחש באוניברסיטת רידינג. האוניברסיטה החליטה להציע 14 מלגות לפליטים המתגוררים בסביבה, החלטה שעוררה התנגדות מצד מי שחשבו שיש להעדיף סטודנטים בריטים. האוניברסיטה הגיבה בצורה מאוד בלתי שגרתית: "תקפצו לנו". אין ספק שזו הייתה דרך קיצונית מצידו של גוף הממומן בידי הממשלה, אבל סטרימפל אומרת שזו הייתה תגובה מבריקה: היפוכו של הריסון המבקש למנוע פגיעה בכל מחיר.

לא כולם אהבו את התגובה. אישה אחת צייצה שהאוניברסיטה השתמשה בצורה בלתי נסלחת ב"לשון גסה". לדבריה, "אני אמא לסטודנטית באוניברסיטת רידינג, והיא וחבריה אינם מדברים כך". בטח, מלגלגת סטרימפל; והם גם צמחוניים, מוסריים ומתנזרים מאלכוהול.

כאשר כולם סורקים את האופק בחיפוש אחרי עלבונות, עוד עלולים להטיל איסור על דיבור גס. אפילו אחד המעוזים הגאים ביותר בבריטניה של דיבור בוטה – המטבח – מפנה את גבו לקללות, אשר תודות לגורדון ראמזי ודומיו הפכו באופן ראוי לשבח למזוהות איתו. יותר ויותר שפים אוסרים לקלל בתוכניות הבישול שלהם, מחשש שירחיקו צופים צעירים.

החשש האמיתי, טוענת סטרימפל, הוא מפני העלבת נשים. כעת מעודדים את הנשים לפקוח שבע עיניים על כל אמירה פוגענית ועל כל קללה גברית שאינה מתאימה לעידן ה-MeToo של מקומות העבודה. אבל יש כאן הנחת יסוד מדאיגה: שכמעט כל דבר שייאמר יגרום לאישה להרגיש שלא בנוח. "אני רוצה להאמין שאנחנו עשויות מחומר קשוח יותר", כותבת סטרימפל.

בעבר, בעולם שנשלט בידי גברים – מהפוליטיקה דרך העיתונים ועד למטבח המקצועי – הגעתה של אישה לא גרמה לשינוי השיח; ציפו ממנה להשתלב בו. במילים אחרות: היה שוויון זכויות בקללות. סטרימפל קוראת לנשים להילחם כדי לקבל בחזרה את הזכות לדבר בצורה גסה ולקלל; זו הדרך שלהן להשתלב. לא מסכימים? "תקפצו לי", היא מסיימת.