עמית לכתיבה ולדאגה לארץ ישראל מזכיר כבר זמן מה לכל מי שנקרה בדרכו שהוא הגיע לגבורות. אך בשיחתנו האחרונה הוא אמר לי, כך פתאום, "קפצה עלי הזקנה". עד כה, גיל השמונים היווה השג משמעותי, בעל ערך מיוחד, אך עתה השתנו פני הדברים ואינם כבר כתמול שלשום.
אל תשליכני לעת זקנה
עמיתה אחרת שכבר הלכה לעולמה לפני שנים מספר, הייתה שולחת חיצי תרעלה כלפי כל מי שהעז להתייצב נגד ישראל או העם היהודי באשר הוא. בחצי משפט, בתיה דגן ז"ל, הייתה מסוגלת לתקוע סכין בלב אדם, ולסובב את הסכין עד צאת הנשמה (כך שתמיד נזהרתי מאוד להיות לצדה ולא נגדה). היה זה לפני ועם עלית אובמה לשלטון, ובתיה דגן הזהירה, לא נחה לשניה שכן היא ידעה שמצבה של ישראל ידרדר, וחלק מהתהליכים (כמו השנאה המתלהטת המצדיקה כל מה שעלול לקרות לעם היהודי) הם בלתי הפיכים.
זוכר אני ביקורי בביתם של בתיה ז"ל ובעלה מנחם. הבית היה מלא וגדוש באוספים - חדר האוכל הפך לחממה לסחלבים. הסלון, כמו גם חדר הכניסה, היו מלאים במפתחות ושאר דברי מתכת שהם אספו. במטבח היו כלי זכוכית כחולה. בבית כולו מאות ציורים פרי מכחולה של בתיה. אפילו בחצר לא הייתה פינה פנויה מאוספים.
באותו בית-שתי-קומות, בין כל האוספים, חי לו מנחם לבד. כל החיים בתיה והוא היו עצמאיים, ולא הייתה סיבה לשנות סדרי עולם לאחר לכתה של בתיה. מנחם היה יוצא להליכות בוקר ארוכות (עד שרגליו כשלו, והיציבות התערערה, ונאלץ הוא להפסיק מנהג זה). הוא היה קורא שני עתונים - הלוס אנג׳לס טיימס והניו-יורק טיימס. לשמוע הוא בקושי שמע, ומשיבון לא היה בבית. כך שלתפוס אותו בטלפון הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית, וגם כשהוא היה עונה, הוא לא היה שומע, והייתי מתרגז אחרי שחזרתי שלוש, ארבע או יותר פעמים על כל משפט.
הניתוק היה כמעט מוחלט, עדין היו (מעט) חברים שזכרו. אלו היו שולחים אובר להביא אותו, אחרים היו קופצים לביקור. קשה להאשים - כל אחד ומשפחתו, צרותיו ועיסוקיו. לדוגמה,
חיים סבן שהיה חבר של בני הזוג דגן עוד טרם הפך לאחד מעשירי עולם. אך בסך, כל כך הרבה שעות ביום, והבדידות הייתה רבה.
ניסיתי לשדל את מנחם לעזוב את הבית ולעבור לאחד מבתי האבות היותר יוקרתיים. כיון שהשוק השתולל, שווי הבית עבר את שני המיליונים, כמו גם את רף השלושה, וניתן היה לחשוב אפילו על ארבעה. אפילו מיליון אחד היה מספיק, לחיות עד סוף ימיו עם מטפלים צמודים, בנוחות ובמקום מרכזי, עם חברה וחברים ותעסוקה (פעילות גופנית ורוחנית כאחד).
הס מלהזכיר, כי מנחם, שהיה עצמאי ועקשן (ואיני יודע איזו תכונה ביתר תוקף) אפילו לא חשב שיבוא יום ויהיה צורך בכך (נקל לזכור שאפילו להגיע לקנות לחם פרוס וגבינה צהובה פרוסה הוא לא היה מסוגל כבר לבדו, שלא לדבר על ארוחות חמות ומזינות. הוא לא זקוק לכך).
עד שהגיע היום ובנם העביר אותו לבית אבות סיעודי, בסוף העולם (אפילו בממדי לוס אנג׳לס רחוק מאוד להגיע לשם). מי יבקר? מי יתקשר? פשוט לקבור אדם בעודו בחיים. מספר תמונות של בתיה תלויות על הקירות, ולצידן מנחם בשחריתו (עם "הזקן"), קצין נאה תואר.
פעם דובר להשאיר את הבית עם האוספים הרבים כמוזאון. אך עם "סילוקו" של מנחם, הבית רוקן לחלוטין, נצבע והוצע לשוק. הבתים לימינו ולשמאלו נהרסו ונבנו מחדש, כשמחיריהם מרקיעים שחקים, אך בית משפחת דגן עומד לו בתווך, צוחק ממרום שנותיו - אותי אין צורך לבנות מחדש, אני כאן לעד!
ניתן היה לקחת לעבודה מספר ישראלים, שיבואו וינעימו את זמנו של מנחם, שלא יהיה בדד, שיוכל לקרוא עיתון בעברית, לצאת לבית קפה או למסעדה או סתם לפארק. שיהיה בחברת אנשים, ישראלים, אנשים שחיים את חייהם והיו שמחים לראות אדם מבוגר בקרבם, לא זקן-בטל-מנותק לחלוטין.
כסף ודאי יש, הבית ששוויו מיליונים. כך גם הסברים רבים, תרוצים לכל טיעון. ומנחם את סוף ימיו מבלה לו בדד, הכסף שלו שהיה יכול להנעים את חייו כבר עבר ידים.
בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם
(צטטה מהמשנה)
כשביקרתי את מר מרקמן בבית החולים ביום שבת לפני שנים רבות, הוא כבר היה מבוגר מאד. ממיטת בית החולים הוא הסתכל בי וכבר היה מוכן לקפוץ להתייצב להשלים מנין. הוא ידע יום שבת היה זה, שכן מופיע הייתי רק בשבתות בבוקר, לבוש בקפידה ל
כבוד השבת ועם כיפה על ראשי. במבט לאחור אני מבין שהוא חשב שבאתי לקרוא לו, וכנראה לא ידע שהוא בבית חולים ושעת צהריים הייתה זו, קרי שהתפילה הסתיימה לה זה מכבר (בבית חולים קל להתבלבל במנין הימים ובחלוף הזמן. כך לגבי אנשים צעירים, על אחת כמה וכמה אצל אנשים מאוד מבוגרים).
מר מרקמן נפטר ימים ספורים אחר כך, והרבתי לכתוב עליו ועל אשתו ועל שבע תמונות שאגאל שהיו תלויות בחדרם הכפול בבית האבות. כל תמונה ציינה תרומה מאוד משמעותית לבית חולים הדסה שבירושלים הבירה, ושבע מהן ציינו הרבה מאוד כסף והתמדה, שנה אחר שנה, כנראה בעשור שאחרי מלחמת ששת הימים. רק שעם השנים, נשתכחו התורמים הגדולים מהעבר, אפילו לוח שנה או אגרת שנה טובה (בדואר רגיל, זה הדורש הדבקת בול) הם הפסיקו לקבל.
כאמור עברו השנים, ומדי שבת הייתי פוגש את הגברת מרקמן. תמיד היא הייתה מטופחת, לבושה בטוב טעם, עם מטפלת לצידה. "שבת שלום הגברת מרקמן", הייתי מקדם את פניה, והיא במלוא הרצינות הייתה מתקנת אותי "ג׳רי, ארי, קרא לי ג׳רי". "כן, הגברת מרקמן", הייתי עונה עם בת חיוך על שפתי.
הייתי רוכן לעברה ומנשקה על הלחי. "אני לא ארחץ את פני משך שבוע שלם" היא הייתה מכריזה קבל עם ועדה, ואני, נבוך כל פעם מחדש, הייתי מוסיף, "את נראת כה נאה הגברת מרקמן".
לאחר שבע העליות לתורה (חדרה של הגברת מרקמן היה שתי דלתות מהחדר המשמש אותנו כבית כנסת), היינו אומרים "מי שברך", ראשית לגברים ואחרי כן לנשים, ובמנין כולם גם "שיינדל בת לאה" היא הגברת מרקמן שלי.
הגברת מרקמן הייתה פעילה כל ימיה (מורה לחינוך גופני אם איני טועה), עד שהגיע הזמן שרגליה כשלו, והיא נהייתה מרותקת לכסא גלגלים. היא הייתה יושבת לה ליד החלון בחדרה, בחום ואור השמש, ועושה תרגילים בידים, "אחת ושתים ושלוש וארבע" בעולם קצת משלה.
לפני שמונה ימים לקחו אותה לבית החולים. בשבת הגיעו הבן ואשתו ורוקנו את חדרה. כשהגעתי לבקרה בבית החולים, היא שרה לי שיר ביידיש ואף חזרה ואמרה "אתה נראה כה נאה, גדלת להיות גבר כה נאה". רק בשביל זה היה כדאי לבוא לבקרה, אך יודע אני שהיא כבר לא קישרה אותי, לא זיהתה אותי, את ארי.
התפלאתי, ילדים, נכדים, נינים, אף לא אחד היה שם. נכון, מחלקה לטפול נמרץ, עם צוות צמוד, אך אפילו בבית החולים הטוב עם הצוות המעולה ביותר שניתן למצוא, חייבים להיות עם בן המשפחה, לא להזניחו, לא להשאירו לבד.
הגברת מרקמן הסתכלה אלי, וידעתי שהיא מתאמצת, רואה (אך כנראה לא את ההווה). היא אחזה את שתי ידי ובקשה (דבר הנשמע באותו זמן כתחינה) - "תראה לי איך לחזור"? חייב הייתי להבטיח, למרות שהיא לא ידעה שהיא בחדר פרטי בבית חולים, רתוקה למיטה, שכן היא חזרה וביקשה - חסרת אונים ותלויה לחלוטין בזולת - ציפתה הגברת מרקמן שאראה לה איך לחזור.
כשהגעתי לבקר ביום שלישי אחר אותו יום שבת, שוב לא היה איש בחדרה. גם היא, כך נראה, החלה את מסעה הלאה, וככל שהחוט נמתח הכרתה את הסובב הלכה והתעמעמה. הפעם היא כבר לא שרה לי, ולמרות שאיני יודע אידיש, החלטתי לשיר "הבאנו שלום עליכם" ו"ירושלים של זהב" בתקווה שאולי המילים תקלטנה, או המנגינה המוכרת (למרות הזיוף האיום של שירתי). הוספתי גם "לו יהי" ורק עכשיו, כשאני כותב שורות אלו, יודע אני שהייתי צריך לשיר "בשנה הבאה"!
הילדים, הנכדים, הנינים, כולם ודאי היו עסוקים. גם את המטפלות הם פיטרו, ואיני מבין למה. כסף הוא לא הבעיה. אותן המטפלות שהיו צמודות אליה מהלך כל הזמן, ודאי מבינות הן כל הברה, כל מצמוץ בעינים וכל הבעה בלי הצורך לדבר במילים מובנות ובמשפטים שלמים. הן היו כה טובות אליה, כה יעילות מהלך כל השנים, מדוע הן שוחררו דוקא עכשיו, כשהיא זקוקה להן כל כך?
הגברת מרקמן ("קרא לי ג׳רי, ארי, קרא לי ג׳רי") נולדה ב-24 בספטמבר, 1918. קרי, בעוד פחות משלושה חודשים ימלאו לה מאה שנים.
את מר מרקמן לא אשכח לעולם. הוא היה חלק מדור היהודים שהיהדות הייתה חלק מעצם קיומם, כמו גם מדינת ישראל עת הייתה בגדר חלום, עת התגשם החלום וקרם עור וגידים, ומהלך העשורים הראשונים עת האיום הקיומי היה גדול מתמיד. היום כבר אין אנו מסוגלים להבין מהות זאת, דבקות ביהדות, המחויבות האישית ועצם הקיום שאינו מפריד את האדם מערכיו, מההיסטוריה שלו ומעתידו.
שיינדל בת לאה המשיכה בצעדתה, כשהיא מתקרבת לאותו קו בלתי יאומן, קו גיל ה-100. לכל אחד נתן אלוהים מנת חלקו, קו סיום משלו.
בין כל החוטים והצינורות המחברים את גופה למכשירים מסביב ולאינפוזיות שונות ומשונות גם שני תגים - אחד עם שמה, תאריך לידתה ותאריך הכניסה לבית החולים, והשני בצבע סגול ועליו שלוש אותיות: די-אן-אר (לא להחיות, לא לעשות מאמצי החייאה).
יצאתי מחדרה של הגברת מרקמן במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים כשאני חוזר לעצמי פעם אחר פעם על הכתוב בעברית על הכרטיס שחולק בערב שבת על-ידי רב בית החולים וילדיו ונשאר לו יתום על השולחן: "רפואה שלמה".
התחזקי, הגברת מרקמן, צאי מבית החולים, חזרי לבין החיים, אנחנו רוצים לחגוג יחד אתך את יום הודלתך ה-100!
