הסיפור של לווין מתאר אירוע בו שלושה חיילים נתקלים בצעיר ערבי, מחבל לכאורה, ובלהט התיגרה אחד מהם שולף סכין ותוקע בגב המחבל. גם כשהוא גוסס, הם מניחים לו למות, בעוד הוא מתחנן על חייו ומבקש את אביו. כשאביו מופיע הוא מבקש לדעת מה היו דבריו האחרונים של בנו, אך לשווא. לדבריהם, הוא קילל וניאץ. תאור שלושת החיילים מאפיין את חיילי צה"ל כרוצחים בפוטנציה.
לעומת זאת, דמות האב, המגולמת בכשרון ענק של
סולימאן חוסייסי, כשהוא מלא רגש וכובש את לב הקהל במונולוג המיוחד שלו הרווי כאב ובה בעת מצדיק את יצר הנקמה הכביכול מוצדק, כשהוא רוצח את החתן בליל חתונתו משום שהוא חושב שהרג את בנו, ובהמשך, רוצח את הכלה לאחר שהוא אונס אותה; שחקן זה (חרף המסר הקונטרוברסלי בדברים שלווין כתב), משחקו כאן לא יישכח במהרה. הוא פשוט זועק את זעקת האב השכול, משהו שקורה פה ושם וכל הזמן. וכאן ניכר רצונו של לוין במחזה זה לבטא את סבל הערבים המסכנים מול רוע הלב ואכזריות היהודים הישראלים. מה שנתון לשיפוט קהל הצופים.
על-מנת להעצים את המסר העושה רצח אופי לישראלים, מופיעות שלוש זונות מחוללות סביב הבמה, שגם הן מתעללות בפועל ערבי, שכל פשעו הוא שהוא אוהב להציץ לחדרי המיטות בבתי היהודים שם הוא מבצע עבודות, ולהגיע לסיפוקו למראה גופן העירום והאקטים המינים שעיניו שוזפות. אחת גם כביכול נעתרת לו, אך כשמסתבר לו שזה עולה בכסף - יש הפתעה, המסתיימת בלינץ' שהזונות מבצעות בו. כך שלווין מעטיר גם על נשים יהודיות, במקרה זה זונות, את יצר תאוות הרצח שהוא מטיל על חיילי צה"ל. בקיצור - כולנו רוצחים. יופי.
למזלם של הצופים, כל השחקנים והשחקניות בהצגה זו כה בשלים בתפקידים המגוונים והססגוניים שהם מבצעים, כך שעצם ביצועם, לעיתים בכמה תפקידים כל אחד, יוצר חוויה תיאטרלית עשירה ונוקבת. כך מבריקים
זיו עוז ארי כחייל בתחילת ההצגה ובהמשך כשכן, ולצידו
עדי גולדשטיין ו
סהר שוורצברג המתריסה; מאוד מרשימים תמיד בכל תפקיד -
ניר לוגסי וגל בן מויאל,
אלי אשכנזי שחקנית בשלה ומושלמת כאם הכלה וכזונה,
מיכל לוינטון הרבגונית כאשת השליח וכזונה,
נוי קליימן כזונה מפולפלת הנותת "שואו" מטלטל, המתעמתת עם הפועל הערבי. הופעתן מעניקה אווירה משעשעת ואירוטית עם סיום אלים לדרמה הסוערת שהן מייצרות.
סצינת החתונה מקסימה עם
ספיר באומוול הנהדרת ככלה ו
דניאל נחמן כחתן שנרצח טרם הספיק לממש את ליל הכלולות, יחד - כזוג יפהפה, כשהכלה (באומוול) שהתאלמנה תוך קטע תחילת ההתעלסות עם החתן, מזכה את הצופים בחוויה בהשמעת שירים בקולה המופלא. עוד תשובו לשמוע את קולה לכשתתפרסם.
סופי נוז'יקוב כילדה, ו
רן בן שושן (כשרון שהתגלה עוד בהיותו תלמיד שנה א' על-ידי הבימאי) כילד וכקצין משלימים את הרשימה של הכשרונות שיוציאם כרגע לשוק החופשי ולממש את מלוא כשרונם על במות התיאטרונים.
בראש צוות יוצרי ההצגה, ולמי שמירב התשבחות על הצלחתה יש לזקוף על כתפיו הוא הבימאי הצעיר והשחקן המחונן (סיראנו דה ברז'ראק ו- סיפור הפרוורים)
עידו רוזנברג, שהשכיל לחלק את המחזה לכמה סצינות, כל אחת בצבעים שונים של אווירה ואימפקט על הצופים, כל אחת בנויה כהלכתה, עם קצב ודרמה שתופסים את הצופים בגרונם. ושאפו ליכולתו להוציא מכל שחקן ושחקנית את המירב שבכשרונם הרחב, בנוסך לכך שהתמונה המתקבלת טובלת באמרות מסוימות ובוטות שיש להן קשר לאיפיונים אישיים מחיי המחזאי עצמו.
לרשימת הכשרונות השותפים להצלחת ההצגה יש לציין את מעצב התפאורה הבלתי רגילה
רועי ואטורי, מעצב התלבושות
זוהר אלמליח, מעצב התנועה
איתי שלו, מעצבת התאורה
קרן גרנק, יוצרת המוזיקה המקורית שבנוסף מלווה בנגינת הגיטרה את שירת השחקנים -
נוי קליימן הכה מיוחדת, המרשימה במשחקה כמו במוזיקה שהיא יוצרת.
לצופים בהצגה שתעלה בבית צבי עד ל-17.7 מובטחת חוויה עזה כמותה לא רואים בכל יום על הבמות.
