הרוצה לראות עצמו חלק מעם ישראל, עליו לשבת בארץ ולא בנכר, אף אם לכאורה החיים שם נראים נוחים יותר ופחות מטילים חובות, כגון להגן על הארץ ולעשות בבנינה והפיכתה לארץ זבת חלב ודבש לתושביה, כולל הַגֵּר הַגַּר בתוכה. לכן הבוחר לרדת מן הארץ ולשבת בנכר, כי נדמה לו שטוב לו שם, אינו אלא משלה את עצמו, כי שנאת ישראל טבועה בעמי הארצות והישראלי וא לצנינים בעיניהם.
ובין לילה הופך כל אחד מעמי הארצות מידיד לצר ושונא, שלוטש עיניו בישראלי בביתו וברכושו, כי הוא סובר שהישראלי גזל אותו וחי באושר ובעשר על חשבונו, זאת תורת שנאת ישראל.
כאן מתחילה התופעה של ויתור על הישיבה בארץ. משגבר ישראל על מדין באו בני גד ובני ראובן אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה ואמרו: אם מצאנו חן בעיניך יֻתַּן את הארץ הזאת (ממזרח לירדן מחוץ לגבולות הארץ ) לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן. (לב/ב,ה) בכך בני גד ובני ראובן ויתרו על נחלה בארץ נחלת ישראל מהירדן מערבה, זאת כיוון שצברו עושר ורכוש, כאותם יורדים שהזכרנו אותם קודם-לכן, זאת התאוה לעושר ולצבירת הון.
והמדרש מתאר זאת באמרו: שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל הוא "קֹרח" שנאמר עליו "עשיר כקרח", כיוון שנאמר שהארץ פתחה פיה ובלעה אותם ואת רכושם. ואחד מאמות העולם הוא "המן" שעליו נאמר כי שקל עשרת אלפים ככר כסף אל גנזי
מלך אחשורוש. ושניהם אבדו מן העולם, למה? לפי שלא הייתה מתנתן מן הקב"ה, אלא הם היו חוטפין אותה להן, וכך אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול, וחיבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ, לכן גָּלוּ תחילה מן השבטים, שנאמר: וַיַגְלֵם לראובני ולגדי ולחצי מנשה (דה"י א, ה/כו) ומי גרם להם להפריש עצמם מאחיהם? מקניהם הוא עָשְרָם.
לכן משה נזף בהם: האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה (לב/ו) למעשה בכך "תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה'(לב/ז) למעשה הם מתגדרים ברכוש שאין בו ברכה, זה המקנה הרב שנפל בידי ישראל במלחמת מדיון. בא חִנַּם ילך חִנַם. דברים אלה קשורים להתנחלות בעבר הירדן המזרחי, שהם מעדיפים חבתם לממון על פני חבתם וחובתם לארץ.
תּוֹשְׁבֵי הַמִּדְבַּר הַפַּעַם כְּצֶאֱצָאֵי יִשְׁמַעאֵל
הוּא מִדְיָן שֶׁנֻצַח וּמוֹסִיף לְהַצִיק לְיִשְׂרָאֵל
וְיֵש כָּאֶלֶּה מִבְנֵי עַמֶּנוּ שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ
שֶצָּרֵינוּ לֹא לְבִנְיָנָם דּוֹאָגִים אֶלָּא לְחָרְבָּנֵנוּ
וּכְבַר הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם מוּטָב זֹאת שֶנֵּדַע
אִם נְאַחֵד שׁוּרוֹת הַיָד שֶׁתּוּרַם עֲלֵינוּ תִּגָדַע
וְנוֹסִיף לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת וְאֵין לַבְּנִיָה חֲלוּפָה
וְיָדֶנו לְשָׁלוֹם לֹא תּוּרַד חַרְבֶנוּ תֵהֵא שְׁלוּפָה
לוּ טַרְחוּ יִשְׁמַעֵאלִים-הַמִדְיָנִים בְּנֵי הַמִּדְבַּר
לְעַיֵּן הֵיטֵב בְּמִקְרָאָם יִוכְחוּ שֶׁזֶה אַלָּא גָזַר (בקוראן אלוהים)
שֶׁזּוּ אֶרֶץ לְיִשְרָאֵל נִתְנָה וּבָהּ בָּנוּ מִקְדָּשָׁם
וְהַכַּעְבָּה בְּמַכָּה וּבְמִָדִינָה קִדֵּשׁ לָהֵם נְבִיאָם
וְאִם הַדֵעוֹת חֲלוּקוֹת עַל כךְ עֲדָיִן בְקִרְבֶנוּ
מַה נָלִין עַל אֶלֶה הַמְבַקְשִׁים מִפּהֹ לְעָקְרֵנוּ
אָמְנָם תָּמוּ מַסְעֵי הַמִּדְבַּר אַךְ הַמַסַּע נִמְשַׁךְ
אֶפְשָׁר גָּם לִזְכּוֹר שֶׁמֹּשֶה עַל כֹּהֶן מִדְיָן סָמַךְ
וְהִשְׁתִּית אֶת הַשִּׁלְטוֹן עַל הַפְרָדַת רָשׁוּיוֹת
לוּ יְהִי וְיִלְמְדוּ גָּם הַיִשְמְעֵאלִים זֶה לַעֲשׂוֹת
וְלֹא יִהְיֶה צֹרֶךְ בְּעוֹד מִלְחֲמוֹת מצְוָה וְנָקָם
וְיַשְתִּיתוּ עֲתִידָם עַל בנְיָנָם וְלֹא עַל חָרְבָנָם
