השבת אנחנו קוראים שתי פרשות, מטות ומסעי, ובכך מסיימים בכל שנה את ספר במדבר - בהנחיות מפורטות כיצד להתנהל בארץ שהקב"ה מביא אותנו אליה. מהנושאים הרבים שבשתי הפרשות נתמקד בשנים שלושה שנראים לנו הכי נוגעים למציאות חיינו כאן ועכשיו. הנה למשל (פרק לא): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. בסוף פרשת בלק מסופר על מואב ומדין ששלחו את בנותיהם להתרועע עם בני ישראל ובכך גרמו למגפה קשה. בתו של נשיא מדין נהרגה בידי פנחס ובפרשת פנחס מורה ה' למשה (פרק כה): [יז] צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. [יח] כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם... אל לכם להמתין עד שיתקפו ואתם תתגוננו, עליכם להקדים ולתקוף.
בפרשת מטות מבצעים את ההוראה, תוקפים ומשמידים את מדין. ובאותה הזדמנות הורגים גם את בלעם, מי שיזם את המהלך המתועב של מדין, בעת שהתייצב לעודד את הלוחמים נגד בני ישראל. אחר כך פונים בני גד ובני ראובן אל משה ומבקשים שיתן להם את נחלתם בעבר הירדן המערבי, מתאים להם יותר מהעבר המזרחי. משה מוכיח אותם בטענה שמימוש הרעיון שלהם עלול להכניס מורך בלב הנותרים, שכן גם הם עלולים להירתע מפני המלחמות הצפויות בעבר הירדן המערבי ולבקש להישאר מעברו המזרחי. כמו שביקשו המרגלים לפני כארבעים שנה וכמו שמבקשים בני גד ובני ראובן כעת. הם הבינו שטעו והגיבו בהתחייבות להשתתף בכל המלחמות כחיל חלוץ.
אלו דבריהם: [יז] וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם... משה חוזר על דבריהם בתיקון קל: ...אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה', לַמִּלְחָמָה... הם מבינים את הרמז, אכן הם גיבורים, אבל ה' הוא המעניק את הניצחון במלחמה. לאור ההתחייבות הזאת משה קיבל את בקשתם ונתן להם את ארצות סיחון ועוג. שם הפרשה, מטות, מאותת על ההכרח לשמור על זקיפות קומה בכל מצב, לא להוריד ראש בפני קשיים מזדמנים, לעמוד בתוקף על מימוש עקרונות היסוד. כך עושים מול מדין וכך גם, להבדיל, התגובה לבקשה של בני גד ובני ראובן. הפרשה הבאה היא מַסְעֵי והיא פותחת באיזכור כל מקומות החניה של בני ישראל במדבר. כבר מעובדה זו אנחנו למדים שהמסע אמור להימשך בכל מצב.
להוקיע את פעילי ההנתקה
גם כשחונים ולכאורה הכל רגוע כי יש את כל אביזרי הנוחות שהורגלנו בהם, לעולם לא מרפים מהחתירה קדימה, אל היעד הבא. אלא שבמסע התנאים אינם מיטביים וקשה לשמור בקפדנות על המנהגים שלנו מהבית. במהלך מסע יש נטייה טבעית להתפשר על עקרונות והרגלים יסודיים כי לכאורה קשה להקפיד על כל הפרטים בעת מחסור בתנאי נוחות בסיסיים. חיבור שתי הפרשות מורה לנו שפשרה אינה הדרך הנכונה, שגם בעת מסע יש להקפיד על כל הפרטים הקטנים, בדיוק כמו בבית ואולי אף יותר, כדי להתרחק מאזור הסכנה. ואמנם בפרשת מסעי זו ההוראה שנותן הקב"ה למשה (פרק לג): [נא] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן.
[נב] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ [נג] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. לכם, בלי שותפים. ויש גם סיבה הגיונית להוראה הזאת: [נה] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. נשמע מוכר, לא? מה מוכר, מוחשי ומתסכל ביותר. אנחנו יהודים שחיים בארץ ישראל בלי שום הגבלות חיצוניות; מצד אחד מצליחים להתקדם מאוד בכל התחומים הטכניים, מובילים את החדשנות בעולם בכל תחום שעולה ושלא עולה על הדעת ומצד שני מוותרים לגמרי על זקיפות הקומה, על הרוח היהודית.
אילו זכינו ללמוד משהו מפרשות השבוע, היינו מוקיעים ואף מקיאים מתוכנו את החותרים נגד מסורת ישראל, את מרפי רוח הלחימה של צה"ל, את מניפי הדגלים למיניהם. במציאות כזאת, ממילא היינו נוהגים נכון במבקשי נפשנו, מזורקי האבנים ביהודה ושומרון ועד מציתי השדות והיערות בכל הארץ. במקום זה אנחנו מעודדים את החותרים תחת עצם קיומנו ובמקרים רבים אף מסייעים במימונם. כך הגענו למציאות הזויה לגמרי, מציאות שבה אנשי צבא בדימוס או בפועל מכריזים שהפתרון ל"סכסוך" בינינו ובין אויבינו הוא כלכלי או מדיני, שאין פתרון צבאי. זו תוצאת ה"חינוך" שקיבלו מארגונים חיצוניים במימון המדינה, אבדן רוח הלחימה. מזל שעמך ישראל, פשוטי העם נותרו בריאים ברוחם.
