בשנת 2010 סברה אנגליה, שהיא תוכל "להביא הביתה את הגביע העולמי": לארח את הטורניר של 2018. בתמימותם חשבו האנגלים, שאם יפריכו את הדעה הקדומה בדבר שחצנותם בתחום זה, יהיה להם סיכוי של ממש לגבור על הגיאו-פוליטיקה המושחתת של פיפ"א בהנהגתו של ספ בלאטר. הם שיגרו לציריך את ראש הממשלה, דייוויד בקהאם, את הנסיך ויליאם הפופולרי ואת הכוכב דייוויד בקהאם, כדי שינסו לשכנע את השקרנים והנוכלים שבצמרת פיפ"א – כותב (15.7.18) סם וואלאס, כתב הכדורגל הראשי של דיילי טלגרף.

ביום חורף קר, בדצמבר 2010, התברר לאנגלים עד כמה טעו: הטורניר של 2018 הוענק לרוסיה, וזה שאחריו – לקטר. היה זה הגילוי הקיצוני ביותר של השחיתות בגוף הרקוב ביותר בספורט העולמי. נכון, רוסיה ראויה הרבה יותר מאשר קטר לארח את הטורניר, אך גודל התבוסה האנגלית חשף את עומק השחיתות. אנגליה קיבלה רק קול אחד, למרות שדורגה במקום הראשון בבדיקה העצמאית של יכולותיה הכלכליות והמקצועיות.

לאחר מכן באו שנים של חשיפת עומק השחיתות בפיפ"א, וגם כמה מקרים של שוחד בדרגים הנמוכים של התאחדות הכדורגל האנגלית. כאשר התקרב מונדיאל 2018, כוח המשיכה שלו בקרב האוהדים האנגלים היה קרוב לאפס. מה שהתרחש בענף – כולל תוספי המזון החשודים שניתנו לשחקנים הרוסים באליפות אירופה לפני שנתיים – יצר בו שפה חדשה, שהאוהד האנגלי הממוצע פשוט לא הבין.

כאשר האוהדים האנגלים התקבצו בהמוניהם למשחק חצי הגמר מול קרואטיה, טוען וואלאס, היה ברור שהציפיות כל כך הונמכו – עד שהיה קל מאוד להתעלות מעליהן. אם מצפים לגרוע ביותר – מכות מאוהדים רוסים או הרעלות – הרי שמשהו פחות גרוע נראה כמו הפתעה נעימה. ממש כמו נבחרת אנגליה עצמה. רוסיה קיימה את הבטחתו של ולדימיר פוטין בטקס הפתיחה: היא הייתה "פתוחה, מכניסה אורחים וחברותית".

"לא כל כך נורא" – זו יכולה להיות הכותרת של ספר על רוסיה 2018. כשרונם של כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי לא הספיק מול הבינוניות של חבריהם. נבחרת ספרד ספגה מהלומה מידי ריאל מדריד יומיים לפני תחילת המשחקים. גרמניה העניקה למאמן יואכים לב חוזה חדש – ואז עפה בצורה משפילה. ההצגות של ניימאר הפכו לבדיחת רשת. היה נעים לראות סוף-סוף נבחרת אנגלית רלוונטית: תוכניות בוקר בטלוויזיה הרוסית ניתחו את חגיגות הכיבוש של ג'סי לינגרד ועיתונאים ברזילאים באמת רצו לשמוע מה יש לג'ורדן הנדרסון לומר.

אבל התמונה הגדולה יותר נותרה מטרידה. איש שוב אינו מאמין שמדובר ב"פיפ"א-לנד", בלי קשר לזהותה של המדינה המארחת. בדרום אפריקה ובברזיל היה קשה להסתיר את החיים האמיתיים שמחוץ לאצטדיונים. ברוסיה דומה שהם קבורים עמוק, הרחק מהישג ידם של אורחי "פיפ"א-לנד".

התחושה הזאת עזה עוד יותר כאשר מדובר בקטר – עיר-מדינה מדברית, שנבנתה בחלקה הגדול בידי צבא של עובדים זרים חסרי זכויות, ביטוח בריאות, אמצעי בטיחות ומיזוג אוויר. זהו המקום בו מתקיים מה שכמונה "המשחק המודרני". חוזרים הביתה? זהו ביתו של הכדורגל המודרני.