הקמבק של דז'יגן ושומאכר

השנינות שהייתה שזורה ב"וויצ'ים" (בדיחות) של הצמד הבינלאומי הנודע, מקורה היה עוד בחייהם בלודג', פולין, משם נמלטו עם הכיבוש הנאצי לרוסיה. לאחר המלחמה הופיעו ברחבי אירופה במחנות העקורים ואז עלו לישראל. המדיניות של בן-גוריון אז הייתה לאסור על הופעות בשפה היידית, מה שאילץ אותם להופיע בשנות ה-50 בצפון ודרום אמריקה בהצלחה גדולה. בהמשך, הצנזורה אישרה להם להופיע רק שישה שבועות בשנה, כשלאחר-מכן התירו להם להופיע ביידיש בתנאי ששליש מהתוכנית יהיה בעברית, כולל הופעה של זמרת בעברית.

הביקורת על ההדרה שעשו אז ליידיש, מופיעה במשפט אחד ביקורתי מתוך שלל הביקורות המושחזות השזורות בבדיחות ובעלילה הכה מצחיקה. יעקב בודו, הכוכב הנחשב ביותר של ה"יידישפיל", מופיע כאן כישראל שומאכר, שהיה האינטלקטואל שבצמד, עם המון חוכמת חיים שהתבטאה במונולוגים שלו, ומולו משלים אותו מוטי גלעדי כשמעון דז'יגן, המשתעשע בגאוניות עם השפה היידית ככלי למשחקו, ושפת הגוף שלו כוללת במדויק את כל התנועות שאיפיינו את דז'יגן, לדברי מי שזכו לראות את הופעותיהם. מוטי גלעדי עם כל הקסם האישי שלו - מסתמן כאן ככוכב הבא של תיאטרון היידישפיל עם כל מה שהוא מעניק לקהל - ביכולות המשחק, השירה והתנועה.

ועל מה השניים צוחקים (ומצחיקים)? על הכל. ההצגה מתחילה כשהצמד כלוא בבית הסוהר. בינם לבין עצמם הם מזכירים מי עוד יושב או ישב שם - כל הפוליטיקאים, ראשי הערים וכל אלה "שלא גנבו, רק לקחו". איזכור שמותיהם של אולמרט וכל יתר האסירים, מהווה סיבה לצמד להיעתר לרעיון שמציעה להם ספונסרית עתירת הון (מוניקה ורדימון עתירת כשרון המשחק והשירה) שמעוניינת להקים בהנהגתם מפלגה חדשה. ומדוע נאסרו? כי השופט לא הבין את הבדיחה שלהם. ומדוע שוחררו? כי לקח לשופט שלושה חודשים להבין את הבדיחה.

טוב, מי שלא צופה בהופעתם שכל כולה נעה מבדיחה לבדיחה, כשהם משכיבים את הקהל מצחוק בלתי פוסק ודרושות ממחטות לניגוב דמעות הצחוק - מי שלא יראה לא ידע מהו צחוק בחייו. כמו שבודו אומר: "כל יום שעובר בלי לצחוק - זה יום אבוד". וכמה מנדטים קיבלו השניים (בהצגה) בבחירות? לא תאמינו. כי זה מה שמזכיר את עלייתם לפוליטיקה כמה מהמנהיגים כיום מפלגות ללא אג'נדה וללא בסיס. והכל בזכות יחסי ציבור.

הדיונים בין הספונסרית למזכירתה (הילית דייטש-שני) ולמתחרה שלה, הטייקון (אנדרה קשקר הכה רבגוני בביצועו המדהים של מיבחר דמויות כה שונות), פושטים את מעטה הצביעות שבפוליטיקה וחושפים את הפוליטיקאים במלוא ערוותם. כל מה שייכתב לא יכול לשחזר את השנינות שבבדיחות, החידוש שבהן, העלילה הכה עכשווית ורלוונטית וכלל לא משחזרת חומרים מפעם - כל זה דל מלהעביר ולו שמץ מהעונג והחוויה הגורמת לקהל לשכוח הכל, ולהתמכר לצחוק. הסצינה בה נראים חברי הלהט"בים רוקדים ושרים את שירי להקת אבב"א - מרהיב.

המטפחת האדומה שאינה משה מכיסו או ידו של מוטי גלעדי, מאזכרת את אביזר הבמה שכה סימל את הופעתו של דז'יגן בימים ההם, כשכל הצגה הייתה נפתחת כשידו משתרבבת החוצה מבין קפלי המסך אל הבמה, כשהיא מנפנפת במטפחת האדומה. הפעם הבימאי היצירתי מורדי גרשון (שחקן קומי עילאי בעצמו), בחר להתחיל בסצינה מתוך בית הסוהר. כשבהמשך הוא גורם לצמד ולשאר שחקני הקאסט, לזרום עם הקצב והתנופה שהוא מזרים לתוכם, וליצור מההצגה מעדן תיאטרלי מאין כמותו.

אירמה סטפנוב כ-שרונה כספי וכמלצר סיני, נפלאה במימיקה וביכולת המשחק הקומי שלה, כולל האקרובטי. הילית דייטש-שני לא עושה חשבון, ונעה, רוקדת ושרה בהתאם לכל התפקידים הכה שונים שהיא מבצעת בהצגה זו (נלי, ברנדה, רבנית, שוטרת וקריינית חדשות). יהונתן רוזן כ-אלי, ברנדון, שוטר וקריין חדשות מרשים ביכולת משחקו, מה גם, שבנוסף ניתנת לו האפשרות להחצין את כשרון השירה המיוחד שלו.

מלבד הבימאי הכה מוכשר, מורדי גרשון, שידע לקלוע היטב לרוח הדברים ולנווט את צוות השחקנים הכה מיומנים ומפגינים ורסטיליות; המוזיקה של ברק אוליאר מנעימה ומתמזגת בתוכן העלילה; עיצוב הבמה של רועי וטורי הצעיר המוכשר, עיצוב התלבושות המושקע והיפהפה של אנדריאנה לובינה, עיצוב התאורה של מישה צ'רניאבסקי מעצב התאורה מספר 1 שלנו, ועיצוב התנועה של תות מולאור שכה מלהיבה את הקהל ויוצקת עליזות וכיף בסצינות הרוקיסטיות - כל אלה יוצרים מהמחזה שכתב קובי לוריא (שכתב לגשש החיוור ול"זהו זה") ערב עם הומור שאינו בנמצא בתוכניות הטלוויזיה הרדודות רוויות גסות הרוח והמילים.

הצגה שגם מי שלא מבין יידיש - ייהנה ממנה ברמות, הודות למשחק הווירטואוזי ולתרגום לעברית המופיע על פס משני צידי הבמה. היידישפיל נוסק בברכת שרת התרבות מירי רגב המעודדת תרבויות יהודיות מכל העדות, ועל כך תבוא הברכה.