|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
[צילום: כפיר בולוטין]
|
|
|
חשיבותה של ירושה
|
|
מה כוחה של ירושה, כשהיא נחשפת בפני בני משפחת המת/ה? תוכנה של הצוואה, גם אם היא נכתבה כדת וכדין, יכול לשסע משפחות, להפריד בין זוגות, אחים ועוד ● תיאטרון בית לסין מעלה לאחר 23 שנים מאז עלה לראשונה, את המחזה "היורשת" מאת גורן אגמון, מה שיצית זיק בלב כל אחד
|
|
רבים בקהל ירגישו שהאירועים המתרחשים בהצגה קרו גם להם. את הסיפור מובילה בחן רב רבקה מיכאלי, כסבתא שבתה המוסיקאית נפטרה בדמי ימיה, והיא משמשת כאוטריטה לנכדתה (מאי קשת), ומשתלטת ברודנות על כל מהלכי חייה. ממשפחה לכאורה נורמטיבית, (לאם שנפטרה היו שלושה בעלים, שכולם עזבו) האח והאחות האוהבים הופכים ליריבים קשים. האח (יניב לוי במשחק כנה ומשכנע) שנשבע להגן על אחותו כשהייתה בת חמש וכשהם נותרו חסרי אבות, עם אם שעבודתה גזלה אותה מהם, מגלה לפתע שהאם הורישה את כל רכושה לאחותו בלבד. המהפך ברגשות שמחוללת הידיעה הזו, גורמת לריב קשה ביניהם. אשתו של האח (נעה בירון) במשחק מקצועי-קורקטי כעורכת הדין, מסיתה אותו להילחם על בדיקת כשרותה החוקית של הצוואה. מנגד - הסבתא, עומדת בתקיפות לצידה של הנכדה (מאי קשת ששובה את הלב בקסם האישי ובמשחק הכה טבעי וקולח) והיא מצדיקה את הצוואה. הצופים מגלים שכל אחד בסיפור הזה צודק. הסבתא אף בטוחה שהחתן של הנכדה ( אלירן הרוש מתאג"ד) מתחתן עמה רק בגלל הכסף, וחוששת שיקרה לחביבתה מה שקרה לבתה בזמנו. הסוף המאוד מפתיע אינו עולה כלל על הדעת טרם חשיפתו, שנעשית די בחיפזון ממש ברגעים האחרונים של הסיפור. חלק שניתן היה לפתח יותר. בימויו של אלון אופיר עושה מהמחזה שכתבה גורן אגמון בראשית דרכה כמחזאית, והמתלבט בין היותו דרמה לבין היותו קומדיה - בימויו עושה ממנו יחידה הומוגנית. כי אמרות השפר והמרגליות שמפיקה רבקה מיכאלי מפיה - הם תמיד, וגם הפעם - חכמות ומצחיקות מאוד. הן מעבירות את הצופים מרצינות הנושא, לגוון קליל שימצא חן בעיני הקהל. וטוב שכך. כי למעשה הדרמה נושאת בחובה כאב גדול שהגיבורים נושאים על גבם. אומנם לא מגלים זאת בתחילה, ורק בעיצומה של סערת הנפש, לקראת הסוף, בסצינה מלאה ברגשות מתפרצים - נחשפים כל דווי העבר של האח והאחות. כך שהצחוקים שמעוררת מיכאלי מאזנים היטב את שני מרכיבי המחזה. הצגת "היורשת" היא נושא כה מוכר לרבים ונוגע לליבם, ומוגש כה יפה בזכות הבימאי והשחקנים שופעי הכשרון, כך שיחד עם עיצוב הבמה היפה של לילי בן נחשון, התלבושות שעיצב אורן דר, המוזיקה של שמוליק נויפלד, והתאורה היפה המתחלפת בסגנונה היחודי של עדי שמרוני - כל אלה מותירים את הקהל בתחושה של חוויה. הצגה מאוד אנושית. |
|
[צילום: כפיר בולוטין]
|
|
|
|
| תאריך:
|
16/07/2018
|
|
|
עודכן:
|
16/07/2018
|
|
עליס בליטנטל
|
|
ושוב אנחנו עומדים בפני כניסת כוכב התקשורת מרקורי לנסיגה במזל אריה כשמצטרפת לכך העובדה שנסיגה זו מתרחשת בזמן רגיש מאוד במפת המדינה.
|
|
|
|
|
כל מילה, שאני מעלה זה עתה על הדף, עולה מהוססת מדדה לאטה, אינה משוכנעת, שהצליחה לתת ביטוי הולם לסערה, שלוותה אותי הקורא, שרק מבקש במילים להושיט יד תומכת לפרץ נפש כואבת, השוכנת בחדרי לב זועק של משוררת, שעל ספר שיריה אני מבקש לכתוב, מבקש לגעת בו רק בנגיעות קלות.
|
|
|
|
|
השנינות שהייתה שזורה ב"וויצ'ים" (בדיחות) של הצמד הבינלאומי הנודע, מקורה היה עוד בחייהם בלודג', פולין, משם נמלטו עם הכיבוש הנאצי לרוסיה. לאחר המלחמה הופיעו ברחבי אירופה במחנות העקורים ואז עלו לישראל. המדיניות של בן-גוריון אז הייתה לאסור על הופעות בשפה היידית, מה שאילץ אותם להופיע בשנות ה-50 בצפון ודרום אמריקה בהצלחה גדולה. בהמשך, הצנזורה אישרה להם להופיע רק שישה שבועות בשנה, כשלאחר-מכן התירו להם להופיע ביידיש בתנאי ששליש מהתוכנית יהיה בעברית, כולל הופעה של זמרת בעברית.
|
|
|
|
|
עם היודע דבר מותו של "צרלי", פרסמה הנהלת קהילת קיבוץ עין גדי הודעת אבל וזו לשונה: צ'רלי (יורם צורי) חבר הקיבוץ איננו. צ'רלי של השפם והטיולים, המכנסיים הקצרים, המצלמה, הכלבים והסיפורים. צ'רלי המדריך עם המטריה, אחד מסמלי עין גדי הפופולריים והמזוהים ביותר. צ'רלי שהוא חלק מהנוף גם כשכבר לא נראה יותר על מדרכות הקיבוץ".
|
|
|
|
|
לאורך שנות ה-40 ובחלק משנות ה-50, נערך באולם קולנוע מוגרבי בתל אביב, לרוב בליל שבת, אירוע תרבות שבועי בשם "עיתון העיתונאים", במסגרתו עלו לבמה עיתונאים, אנשי רוח, אישי ציבור והרצו - שוחחו הביעו את דעותיהם בנושאי מדינה וחברה - נושאי ביטחון, עלייה, התיישבות, כלכלה, תרבות ועוד.
|
|
|
|
|
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
