מסירות נפש לא עוברת בירושה

ישראל בא לעולם ביותר מזהות לאומית אחת. אברהם העניק לו את הזהות של האומה. יעקב את הזהות השבטית. הר סיני ומשה בפסגתו חיברו את שתי הזהויות לאחת, אולם בלא הלחמה, בצירופים. השבטים ונשיאיהם הוסיפו לשמור על מעמדם. הם נימנו על-פי כוחם. התנחלו על-פי ייחודם. עם שמשה כתב את 'השירה הזאת על ספר', את התורה האחת לכלל ישראל, הוא כתב לפני מותו אותו ספר לכל שבט ושבט.

למבנה הקונפדרטיבי הזה, ארבה תמיד החרדה שמא יצטברו כוחות בידול כדי מסה קריטית ויכריעו בשבטיות את כף המאזניים הלאומית, ואחדותה של האומה תקל מהבטיח עתיד אחד, אפילו אמונה באל אחד. בשורת "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"טו') ושבועת הנאמנות "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שם, ח') אוימו, לא 'גוי קדוש אחד' ולא 'יחדיו', יריעת קרעים הנפרמת וקרע קרע סוכך על אוהל מועד משלו. הפחד הזה גם כשסר, נשמר כצל במרתפי התודעה.

משה היה בן שבט לוי. "שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג, הלכה י"ב).

כל השבטים נחלו. שבט לוי לא. הוא ואהרון אחיו הכהן, לא רק היו על-שבטיים, אלא מנהיגי אחדות ישראל הממלכתית והדתית. ארץ אחת. מקדש אחד. ה' אחד. במצרים היו כל ישראל אחיו. הם נרדפו כאחד. הופלו כאחד. זעקו אל אלוהיהם שבשמים זעקה אחת. הם יצאו בחצות כאחד ועברו כאחד את הים.

"אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'..." (שם ט"ו א'). כולם. האנשים כולם. הנשים בניצוחה של הנביאה מרים כולן. ערב הכניסה לארץ, אותה יועדו כל ישראל לנחול ולחלק לאחר-מכן לשבטיהם, נאספו עליו בני גד ובני ראובן והחרידו אותו. "וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן" (במדבר ל"ב, ה').

משה לא ידע את נפשו. אכן, בני גד ובני ראובן העשירו מאוד. עושר מופלג מעודד בידול. קללה עטופה מחצלות זהב. "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה', י"ב). עיקר עונשה של עשירות שאינה הוגנת היא העשירות עצמה. בירושלמי אמר רבי יצחק, "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ - אלה בני גד ובני ראובן".

הוא התכוון לסופם הרחוק, עליו עוד יסופר. משה ראה בדרישתם רעה שלא הייתה מוסברת אלא בעושרם. ממה התעשרו? איך זה "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד..." (שם ל"ב, א').

במדבר? בארץ מלחה לא מים? אחרי שיצאו בעירום ובאין כל משבי מצרים? אפילו אחרי 40 שנה? רבי יוסי בן חלפתא פתר אחרת. בסמיכות פרשיות חושפנית, "מה כתיב 'וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת-טַפָּם וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם בָּזָזוּ' (במדבר ל"א, ט), ואחר-כך 'וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד".(מדרש תנחומא). מקנה רב היה שלל מלחמה. מקנה רב נרכש בחלוקה אלימה. ועכשיו באו אלה, המתעשרים הכוחניים, ותבעו להיבדל מעל ישראל, לגדר עצמם ואת מקניהם מעשות מלחמה עם אחיהם.

במוצאם "אֶרֶץ מִקְנֶה" אמרו בפשטות למשה, כי "הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ". אם המטרה של הבטחת הארץ היא מנוחה ונחלה, מה לי כאן ומה לי שם, הם באו אל המנוחה ואל הנחלה והמנוחה. מנוחה ונחלת אחיהם? ידאגו להן אחיהם בעצמם.

זאת הייתה תביעה שאיימה למוטט עליו על משה את מפעל חייו. ארץ ישראל היא נחלה גם כשאינה ארץ מנוחה, וארץ מנוחה אינה ארץ נחלה. לא כל 'זבת חלב ודבש' היא ארץ ישראל. גם מצרים הייתה 'ארץ זבת חלב ודבש'. אך יאור שבה היה קברם השט של בים שיולדו להם לישראל.

תגובתו הכואבת יותר משהיא זועמת וזועמת יותר משהייתה כואבת מהדהדת דרך הדורות עד הינה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה!?" (שם ו'). הפנייה היא אל החוש המוסרי של בני גד ובני ראובן. מלחמה היא דם. מלחמה היא אימהות שכולות ואבות שכולים, ויתומים, ואלמנות, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? ותוסיפו להישאר אחים? הם כן, ואתם לא? בעם אחד?

הוא לא מטיף. מעורר אותם לבחון את הסולידריות הטבעית המוטבעת בהם לא חשה עלבון על שפערי עושר מופלג מוותרים עליה, על שהחתירה למיצוי הטוב הפרטיקולרי מייתרת את החתירה למיצוי הטוב הקולקטיבי. שאלתו של משה איננה רטורית. היא מיואשת. להיות משה 40 שנה, ולשמוע שבני שני שבטים צעירים שידעו ידוע היטב על מה מתו אבותיהם במדבר, מצפים ממנו לאשר את פרישתם מן המלחמות המצפות לשאר השבטים ולרפות בכך ידיהם עד שהם יסרבו כמו שסירבו יוצאי מצרים, לבא לארץ מפחד מלחמה בבני ענק, מדכאת.

"וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה'. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה'" (שם, ז'-ט'). במשתמע, אומר משה, כי ביסוד חטא המרגלים לנה העדפת שיקולי ברכה חומרית וכלכלית על-פני שיקולי אמונה בהבטחת הארץ האחת לעם ישראל.

"וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (שם י"ג). הבחירה הסגנונית של תוכחת משה היא תוכן. 'תְנִיאוּן אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ' מביא באורח בלתי נמנע ל 'וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה', האוזן שומעת תְנִיאוּן ושומעת ל וַיְנִעֵם, ויודעת.

ועוד עולה מתוכחת משה, צריך כל אדם לדעת, כי בחברה שולט חוק הכלים השלובים. הדורש כי הרשויות יאשרו לו פטור מהשתתפות בלב ובנפש בעול הכלל, מניע אחרים לעשות כמוהו, גם בלי אישור הרשויות. בני גד ובני ראובן לא באו אל משה אישית. הוא היה הדיין. הוא היה השופט אליו הביאו את הדברים הקשים. כשבא לפניו דינו של המקושש, הקריב דינו אל האלוהים, נועץ ב-70 הזקנים. כן עשה כשהביאו לפניו תביעותיהן של בנות צלופחד. "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'" (במדבר כ"ז, ה'), קרי לפני הסנהדרין. וכאן, אף על-פי ש"אין דנין את השבט אלא על-פי בית דין של שבעים ואחד " (סנהדרין פרק א', משנה ה'), משה דן מיד, יחידי, כל עצמותיו וכל גידיו הזהירו אותו כי עצם העמדת השאלה של בני גד ובני ראובן משאילה לה לגיטימציה, אפילו תידחה, ואם תאושר בדין, יבואו אחרים אחריהם ויטלו מה שקיבלו הם שלא בדין.

גם דיון משפטי לעילא, על תביעה שהדעת אינה סובלת אותו, יכולה להביא להשחתה. אפילו בני גד ובני ראובן אינם מושחתים, תביעתם משחיתה. את האחרים. זה טיבה של שחיתות. היא יוצאת מאחד ואוכלת רבים. "וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם הַזֶּה" (שם, ט"ו). משה לבדו, מיד, על אתר, בו ברגע התפרץ " הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"!? זה היה פסק דינו.

בכך לא בא הסיפור אל קיצו. בני גד ובני ראובן נתגלו כנאמני זהותם הלאומית האחת, למרבה רווחת הרוח של משה. "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ "(שם, י"ז-י"ח).

הם לא ויתרו על שבטיותם. הם נשבעו לחיות אותה בצירוף למחויבותם לכלל ישראל. משה האמין להם. ההתחייבות לפרוש מן הבית שבעבר הירדן מזרחה ולא רק להסתכן עם שאר צבאות ישראל במלחמה אלא "נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", להיות ראשונים בחזית, להוליך, להיות מופת בקרב, פינתה את חששותיו של משה.

על-פי חז"ל, בני גד ובני ראובן לא תבעו כי בני שבטיהם יישארו לשמור על הנשים ועל הילדים ועל הרכוש בשעה שייצאו למלחמה. בסביבה העוינת ההיא לא היה עולה על הדעת להשאיר את המשפחות בלתי מוגנות. לו הפרישו מתוכם צעירים יוצאי מלחמה לשמור על נשיהם וילדיהם, היו נקראים להפר החלטת לצאת חמושים וחושים לפני ישראל ולא היה בידיהם לשכנע את משה כי משאלה שלהם לגיטימית כי הכל ייצאו למלחמה. על כן הציעו לבני שבט מנשה, לקצות מלוחמיו שומרים על משפחות בני ראובן וגד.

לימים כשההתחייבות נבחנה ב-14 שנות הכיבוש וההתנחלות, גמלו לחצי שבט מנשה בהקצעת מחוז אוטונומי מעבר לירדן. משה שנסער כשבני גד ובני ראובן באו לפניו, העריך הערכה עמוקה את התחייבותם לקיים עם אחיהם את מצוות הנשיאה בעול הנורא תמיד של המלחמה.

במשנה תורה, כשהוא נפרד מעל בני ישראל בסיור אישי על כל שאירע אותו ואותם במדבר, הוא לא מספר כי הוא נענה, בתנאים ברורים וידועים, לתביעת בני גד וראובן להצעתם שלהם לצאת חלוצים לפני ישראל ה'. הוא היה שלם עם כך עד שבדברי הפרידה הוא מייחס לעצמו את הסיפור המופלא הזה. לא הם תבעו, אלא הוא, בשם ה', נתן, "וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן-הַגִּלְעָד וְעַד-נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה" (דברים ג, ט"ז-"ז).

לא הם התחייבו להניח בתיהם ולהצטרף לכלל ישראל אלא "וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-בְּנֵי-חָיִל. רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי-מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם. עַד אֲשֶׁר-יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם-הֵם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם"(שם,י"ח, כ').

הסיפור לא נשתנה. אבל משה זכר אותו במתכונת לשונית המעידה כשבעה עדים כי הוא אימץ אל ליבו את בני השבטים שכגודל חרדה שהם החרידו אותו כן היה גודל מסירות הנפש לכלל ישראל שהם גילו. הם לא רק נאה דרשו. הם גם נאה קיימו. אחרי 14 שנים של שותפות מלאה בראשותו של יהושע תמו ימי הנדר.

"אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה.שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'... לֹא-עֲזַבְתֶּם אֶת-אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם... וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. (יהושוע כ"ב, א-ד'). אבל יהושוע משער בליבו כי בפרידה יש יסוד של בידול, ובבידול מתעצבות זהויות שונות. הוא מלווה את הפרידה במעין צוואה. "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל-אָהֳלֵיהֶם" (שם, ה'-ו').

גם בני גד ובני ראובן שקידשו את הזהות הלאומית האחת עם אחיהם חוששים שמא תשחוק הפרידה את חוליות השלשלת הזהותית האחת. באמצע הדרך בין אחיהם לבין ילדיהם, "וַיָּבֹאוּ אֶל-גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל-הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה" (שם, י'). אי-אפשר היה להיקלע לאי הבנה גדולה יותר. בני ישראל ראו בבניין המזבח בגידה.

"מָה-הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה'" (שם, ט"ז) אמרו להם 10 נשיאים ופנחס בן אלעזר הכהן. מזבח שהקימו, כך הבינו, לעבודה זרה הקימו. בני גד ובני ראובן נשבעו כי חלילה להם.

"אֵל אֱלֹהִים ה', אֵל אֱלֹהִים ה'הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם-בְּמֶרֶד וְאִם-בְּמַעַל בַּה' אַל-תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה... וְאִם-לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת-זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה-לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, כ"ב, כ"ד). הניכור יבא מכם. אבל איננו חסינים.

"וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל-דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת-תַּבְנִית מִזְבַּח יְהוָה אֲשֶׁר-עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי-עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם" (שם כ"ח). הניכור יבא מבנינו שלנו. המזבח גדל המראה הנצפה ממזרח הירדן כממערבו, יהיה כאנדרטת ענק המעידה על אמונתנו המשותפת באלוהי ישראל, על אחוות הנצח בינינו.

"וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן" (שם, ל'). הוא עמד במבחן "ברית שלום". "וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל-בְּנֵי-רְאוּבֵן וְאֶל-בְּנֵי-גָד וְאֶל-בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי-בְתוֹכֵנוּ ה' אֲשֶׁר לֹא-מְעַלְתֶּם בַּיהוָה הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד ה' "(שם, ל"א). האיום הוסר. לא היה מעל. קרע ומלחמה נמנעו. "וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי ה' הָאֱלֹהִים" (שם, ל"ד).

לימים חוורה האנדרטה. הפרידה גבתה את המחיר הבלתי נמנע. "וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הִשְׁמִיד אֱלֹהִים מִפְּנֵיהֶם. וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְאֶת-רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברי הימים א', ה', כ"ה-כ"ו). סוף דבר, העושר היה שמור לרעתם. מסירות הנפש לא עברה בירושה. הפרידה מן הארץ שמה אותה לאל.