|
|
[צילום: יעקב נחומי/פלאש 90]
|
|
|
|
|
חודש מנחם - אב נכנס בסוף השבוע האחרון וכעת אנו נמצאים בעיצומם של תשעת הימים. ימים אלו של אבלות הנהוגים עד צום תשעה באב. אף-על-פי שבכל ימי בין המצרים נוהגים קצת מנהגי אבלות, משנכנס חודש אב יש מנהגים נוספים שיש לנהוג בהם, מפני שבחודש זה אירע חורבן שני בתי המקדש.
מובא במסכת תענית (דף כ"ט, ע"א): "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמט מיניה באב דריע מזליה ולמצי נפשיה באדר דבריא מזליה".
פירושם של דברים, אדם מישראל שיש לו תביעה משפטית עם נוכרי, יתחמק מלדון עמו בערכאותיהם בחודש אב שמזלו רעוע, וימציא עצמו בחודש אדר שמזלו טוב, לפי שמן השמים מגלגלין זכות ליום זכאי ושופעין שמחה לחודש שמח, ואין חודש שמח כחודש אדר, שרבתה בו ברכה שהיא סמויה מן העין ואין עיניהם הרעות של שונאי ישראל יכולות לשלוט בברכה זו.
שאלה מעניינת שאלו המפרשים על הרמב"ם (פרק ה' מהלכות תענית ה"ו) שכתב: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" ואילו בהלכות מגילה לא הובא המשפט 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' והרי זה באותו מימרא בגמרא? בנוסף, השולחן ערוך בהלכות פורים לא הביא את ההלכה 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', ואילו בהלכות תשעה באב (סימן תקנ"א, סעיף א') כתב השולחן ערוך 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' והרי זה באותו מימרא בגמרא?
על שאלות אלו עונה מחבר הספר נימוקי אורח חיים. בגמרא מבואר במה ממעטין בשמחה בחודש אב? במשא-ומתן ובבניין של שמחה, אך במה מרבים בשמחה בחודש אדר הדבר אינו מבואר, ומדוע?
ההסבר לכך דאדרבה כוונת חכמינו שפירטו לנו במה ממעטין בחודש אב, כוונתם הייתה שלא נחשוב שצריכים אנו להיות בעצבות גמורה או במרה שחורה, זו לא הדרך שקיבלנו מאבותינו. אמנם, בחודש אב צריך להיות אדם נשבר ובוכה על הגלות וחורבן בית המקדש, אך לא להיות נעצב לגמרי כמתייאש ח"ו מהגאולה, או כפי שידוע שהאדמו"ר האחרון מחב"ד היה מסביר את המשפט ממסכת תענית: "משנכנס אב ממעטין בשמחה. כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
השמחה תמיד קיימת, אלא בחודש אב אנו מורידים מהווליום לשמחה המינימלית ובחודש אדר מעלים את השמחה לפסגות גבוהות יותר. רואים אנו שהשמחה היא מן התורה כפי שמצינו בספר דברים: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה..." (כ"ח, מ"ז). על כן אסור לנו להיות עצובים לגמרי, ומשום כך אומרים לנו חכמינו באלו דברים ממעטים בשמחה משנכנס אב, בכדי למעט שבשאר הדברים נתחזק בשמחה וביטחון בקב"ה ונצפה לגאולה.
אבל משנכנס אדר מרבים בשמחה נקט זאת כמידה טובה, ובאיזה דבר שנוכל להרבות בשמחה יהיה הדבר בגדר של מצווה, וכל אחד ישער בנפשו עד כמה חפץ לבו להרבות בשמחה. על כן לא נקטו חכמינו את פרטי הדברים לשמחה בחודש אדר מפני שאז היו ממעטים אילו דברים וכך היה מובן שרק בדברים מסוימים תרבה השמחה, ובאמת כל מה שניתן להרבות בליבו של הפרט ובענייניו בשמחה של מצווה ירבה ולא פירטו חז"ל עד כמה ירבה.
מתוך כך מובן מדברי הרמב"ם שבספרו היד החזקה כותב רק דינים והלכות ולא דברים התלויים בלב שירבה בשמחה, כיוון שלא אמרו חז"ל בפרטות כדת מה לעשות ברבות השמחה בחודש אדר.
יש המנסים להסביר שבכל התעניות חייבים למעט בשמחה שזהו עיקרם של ימי התענית על החורבן, 17 בתמוז, 10 בטבת וצום גדליה, ואף על-פי כן בשום אחד מימי תעניות אלו לא נאמר שישראל שיש לו תביעה משפטית עם נוכרי צריך להתחמק מלהתדיין איתו בימים אלו.
למרות הדברים, יש צורך לעשות בדיקה מדוע דווקא בתשעת הימים רק בהם נאמר שממעטין בהם בשמחה ושלא תהיה התדיינות עם הנוכרי. תשובה לכך נאמרה בתוספות על אתר שבימי אב מגלגלין חובה ליום החייב ולפי זה רק תענית תשעה באב רק בה נאמר מגלגלין ליום החייב, שהרי צרה אחת נכפלה בה פעמיים משאין כן בשאר התעניות.
מובא במקום הסבר נוסף שהדין הוא על כל חודש אב ולא רק ט' באב גורם האבלות. עצם השם חודש אב גורם את התענית. גם החורבן, תאריך המאורע לא היה רק ט' באב, אלא חלותו הייתה משום שם החודש שהוא אב. לכן נאמר כשם שנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה, שבשניהם צום ט' באב ושמחת פורים, ימים החלים בי"ד ובט"ו אדר חלותם נובעת משום שם החודש שחלים בהם.
חודש מנחם אב מהווה גורם בעצם החורבן, כשם שחודש אדר מהווה גורם בעצם ימי הפורים. על-כן שאר התעניות שלא נגרמו משום שם החודש, לא ניתן לומר שמזל חודשים אלו רע, ועתה מובן מדוע אין להתדיין עם הנוכרי בחודש אב.
