הדבר הבולט ביותר אצל דונלד טראמפ הוא סגנון הדיבור שלו. תומכיו יגידו שהוא כן וישיר, מתנגדיו יאמרו שהוא תוקפני וגס. אבל לא משנה איך נכנה אותו; דבר אחד ברור: הוא לא נשיאותי, לא ממלכתי, לא מנהיגותי, לא ייצוגי. וכאשר אתה נשיא ארצות הברית, יש משמעות לכל מילה שלך – וגם לטון בו היא נאמרת.

התקינות הפוליטית יכולה להיות מעצבנת, אך יש סיבה לקיומה. היא המקבילה הציבורית לנימוס ולטקט ביחסים בין פרטים. אם היינו אומרים זה לזה את כל מה שאנחנו חושבים – היינו מבלים את רוב זמננו בקטטות. אם מנהיגי העולם יאמרו זה לזה את כל מה שהם חושבים – יש סכנה אמיתית למאבקים ומלחמות שיחריבו את העולם. כאשר טראמפ מעליב את כל מי שבא לו באותו רגע – שרים בממשלו, מנהיגים זרים, יריבים פוליטיים, שחקני טלוויזיה, עיתונאים – הוא גם יוצר אווירה עכורה בה קשה לתפקד, וגם מדרדר את השיח הציבורי והאישי לאלימות מילולית שעלולה להוביל לאלימות גופנית.

העובדה שעשרות מיליוני אמריקנים אוהבים את סגנון הדיבור הזה, אינה תירוץ להשתמש בו. אני משער שעשרות מיליוני אמריקנים אוהבים פורנו; האם הבית הלבן צריך להתחיל להקרין סרטים כאלו באתר האינטרנט שלו? מנהיג צריך להנהיג, הוא צריך להפוך את כולנו ואת ארצנו לטובים יותר, להעלות אותנו אליו ולא לרדת אלינו. טראמפ עושה בדיוק את ההפך, ועלול לגרום נזק שיידרשו שנים כדי לתקן אותו – גם במערכת הבינלאומית וגם בתוך ארה"ב.

עובדות לא מעניינות את טראמפ. בודקי עובדות מצאו כבר בזמן הקמפיין, שלמעלה ממחצית מדבריו – ולעיתים 75% - אינם מדויקים, לא מבוססים ואפילו שקריים. זה לא השתנה מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן, כי אדם בן 71 לא משתנה והוא בוודאי לא ישנה את מה שלדעתו הביא לו כזאת הצלחה. זו הבעיה הגדולה ביותר איתו, כי לך תתמודד עם אדם שממציא סיפורים ומפברק נתונים. אפשר להתכונן היטב לפגישה עם טראמפ – ואז לחטוף בפרצוף שילוב של גסות, הפרת כל הכללים המקובלים ובעיקר שקרים.

לעיתים טראמפ מציג כעובדות את מה שראה באותו בוקר ב-Fox and Friends, התוכנית שמלקקת לו (סליחה על הביטוי) באופן שמעולם לא נראה בארה"ב. הוא יכול לקחת נתון מספרי ולהפוך אותו לחלוטין אם הדבר משרת את מטרותיו: להציג ירידה של 10% בפשיעה בגרמניה כעלייה של 10% - ולייחס אותה לכניסת המהגרים. והוא נוטל אמיתות היסטוריות ברורות ומתעלם מהן. דוגמה בולטת מהחודש שעבר: טראמפ טען שהוא הרפובליקני הראשון שניצח באייווה מאז דווייט אייזנהאואר ב-1952. האמת: אייזנהאואר ניצח בה גם ב-1956, ואחריו ריצ'רד ניקסון פעמיים ורונלד רייגן פעמיים וג'ורג' בוש הבן פעם אחת. ועוד אחת, הזויה במיוחד: בשבוע שעבר טען פעמיים שאביו נולד בגרמניה; האמת: פרד טראמפ נולד בארה"ב להורים ילידי גרמניה.

טראמפ חוזר שוב ושוב על אותן טענות מופרכות, כי הוא יודע את הכלל הראשון בתעמולה: אם תחזור על שקר מספיק פעמים – בסוף יאמינו לך. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנשיא ארה"ב, ותרשו לי לומר – כאשר מדובר באזרחי ארה"ב, שרובם לא ממש משכילים ומתוחכמים. שתי הבעיות החמורות באמת בהתנהלות הזאת הן: טראמפ עצמו משוכנע במה שהוא טוען וכך מקבל החלטות; והוא מכניס את השקרנות השיטתית עמוק-עמוק לתוך הפוליטיקה האמריקנית בפרט והחיים האמריקניים בכלל. גם כאן מדובר בנזק אדיר ומאריך ימים.

הכל אצל טראמפ צריך להיות הכי: הכי הרבה קהל בהשבעה, הכי הרבה חקיקה, הרפורמה הכי גדולה, השיחות הכי טובות. אותה הקצנה קיימת גם בכיוון השני: יריביו הם עבריינים, המהגרים הם פושעים, התקשורת היא שקרנית. תוסיפו לכך את ההעדר המוחלט של חוש הומור אצלו, ותקבלו סגנון דיבור המתאים למנהיגים דיקטטוריים אכולי מגלומניה ורודפי פולחן אישיות, ולא כזה המאפיין ראשי מדינות הנבחרים באופן דמוקרטי.

אם ההתנהגות הזאת הייתה רק ברטוריקה – חצי צרה. אבל טראמפ מתגאה בכך שזו הדרך בה הוא עובד: הוא לא צריך להתכונן לשיחות עם קים ג'ונג-און ועם ולדימיר פוטין, כי הוא אלוף במו"מ; די לו בתדרוכים מודיעיניים בני עמוד אחד; הוא מאלתר נאומים ושולף הצהרות מן המותן.

אני לא יודע אם טראמפ ניהל כך את עסקיו, וגם אם כן – זה לא משנה. את תפקידו של נשיא ארה"ב צריך למלא בדרך שקולה וצלולה, במסגרת הליכים מסודרים וקבועים. מובן שכל נשיא מביא את הסגנון שלו ואת הדגשים שלו, אך הוא חייב לפעול בצורה מסודרת שמטרתה החלטות מיטביות וביצוע מיטבי. זה כמובן לא מבטיח הצלחה; אבל הליכה בדרך ההפוכה מבטיחה כישלון.

תקשורת חופשית ועצמאית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, כי בלעדיה – השלטון יוכל להסתיר את כשלונותיו, לפברק הצלחות ולסתום את פיות מבקריו. זה מובן מאליו. לכן, פגיעה בתקשורת משמעותה פגיעה בדמוקרטיה – וזה בדיוק מה שטראמפ עושה.

שיהיה ברור: בעימות הבלתי-מסתיים בין טראמפ לתקשורת הממסדית, אין צדיקים גמורים ואין רשעים גמורים. רוב אמצעי התקשורת המובילים בארה"ב הם ליברליים, היו מאוהבים בברק אובמה ולא חשבו לרגע שטראמפ ינצח בבחירות. העקרונות שלו מבעיתים אותם והם פוסלים על הסף כל מהלך שלו, כמעט בלי להתייחס אליו לגופו. מן העבר השני, טראמפ מתייחס לתקשורת בבוז מוחלט, טוען שוב ושוב שהיא משקרת במזיד, מכנה את העיתונאים "אויבי האומה" ומעדיף ציוצי טוויטר הנשלפים מן המותן על פני התמודדות עם שאלות של ממש מצד עיתונאים רציניים.

אלא שאנחנו חוזרים שוב לאותה נקודה: נשיא ארה"ב איננו יכול להתנהג כמו איל נדל"ן וכוכב ריאליטי. יש לו חובות כלפי התפקיד שהוא ממלא וכלפי המדינה, כלפי העבר וכלפי העתיד. בהחלט מותר לו למתוח ביקורת על התקשורת, וזו אף חובתו; חופש הביטוי שייך גם לפוליטיקאים, לא רק לעיתונאים. אבל יש מרחק גדול מאוד בין ביקורת ממוקדת ומנומקת, לבין מתקפה חזיתית פרועה. יש הבדל עצום בין התייחסות לעיתונאי מסוים או לכלי תקשורת מסוים, לבין טענות החותרות תחת עצם קיומה של תקשורת חופשית.

אחרי שנתיים של התקפות כאלו מצד טראמפ, קשה לדעת האם נגרם נזק של ממש לתקשורת. מצד אחד, ברור שעשרות מיליוני אוהדיו של טראמפ – שרבים מהם חשו ממילא שהתקשורת נגדם – שותים בצמא את דבריו ומאמצים אותם. מצד שני, אמצעי התקשורת הגדולים מדווחים על גידול משמעותי בחשיפה דווקא בשל המתקפות של טראמפ. לטובתם של ארה"ב והעולם כולו, יש לקוות שעידן טראמפ לא יסתיים – ב-2020 או ב-2024 – בפגיעה אנושה בתקשורת האמריקנית.

כולם זוכרים את סיסמת הבחירות של טראמפ: Make America Great Again. בנאומו הראשון בעצרת האו"ם אמר טראמפ, כי חובתו של כל מנהיג לשים במקום הראשון את האינטרסים של ארצו. הסיסמה הייתה מוצלחת והאמירה הייתה נכונה. אלא שטראמפ שוב אינו קורא נכון את תפקידו של נשיא ארה"ב.

לדעת טראמפ, האינטרס האמריקני הוא לייצא כמה שיותר ולייבא כמה שפחות – ולכן הוא מנהל מלחמות סחר עם סין, קנדה ואירופה. לדעת טראמפ, האינטרס האמריקני הוא להוציא את חייליה מרחבי העולם – ולכן הוא רוצה לסגת מקוריאה הדרומית, מעירק ומסוריה. לדעת טראמפ, האינטרס האמריקני הוא יחסים טובים עם רוסיה – ולכן הוא כפר בקיומה של התערבות רוסית בבחירות. לדעת טראמפ, האינטרס האמריקני הוא שמדינות נאטו יוציאו יותר על ביטחון – ולכן הוא משפיל אותן בפומבי. לדעת טראמפ, הברקזיט פוגע בארה"ב – ולכן הוא תוקף את ראש ממשלת בריטניה ומתייצב לצד יריביה בעיצומו של ביקור בממלכה.

הטעות של טראמפ היא המחשבה שעומדת ביסוד כל אלו: שאפשר להגשים את האינטרסים האמריקניים במנותק משאר העולם, ושאין שום משקל ליחסים האישיים בין מנהיגים. אפילו הוא לא יכול לבטל את הגלובליזציה, אפילו הוא לא יכול להעביר את ארה"ב לירח, אפילו הוא לא יכול לגרום לבני אדם להתעלם מעלבונות פומביים. דוגמאות יש למכביר. ארה"ב צריכה את סין מול קוריאה הצפונית, ואת נאטו באפגניסטן, ואת אירופה וקנדה שירכשו את תוצרתה, ואת טורקיה בסוריה, ואת קטאר כבסיס צבאי, ואת מקסיקו נגד הסחר בסמים. טראמפ צריך את שי ג'ינפינג ואת תרזה מיי ואת אנגלה מרקל ואת עמנואל מקרון ואת ג'סטין טרודו. העולם הגדול חיוני לאמריקה גדולה, והאינטרסים האמריקניים מחייבים להתחשב באלו של מדינות אחרות.

יש הטוענים, כי לא משנה לנו מה טראמפ אומר ועושה בארה"ב ומחוצה לה, כי הוא ידיד אמת שלנו. זו טעות. ראשית, אצל טראמפ כמו טראמפ – אי-אפשר לדעת על איזה צד הוא יקום מחר בבוקר. מי שמותח ביקורת פומבית משפילה על שר שהוא עצמו מינה (ג'ף סשנס), מי שמקבל החלטות על סמך קטעי מידע טלוויזיוניים וכזבים שהוא עצמו מפזר – עלול יום אחד להחליט שנמאס לו מאיתנו.

נכון, איוונקה טראמפ וג'ארד קושניר נמצאים שם – אבל הם לא עובדים בשביל בנימין נתניהו אלא בשביל דונלד טראמפ, וקבוצת ההתייחסות שלהם איננה חברי מרכז הליכוד אלא פועלי המכוניות במישיגן. נכון, האוונגליסטים אוהדי ישראל שייכים לבסיס תומכיו של טראמפ – אבל הם יצביעו בעדו משום שהוא מתנגד להפלות ולא משום שהעביר את השגרירות לירושלים. נכון, יש בממשל שורה של אוהדי ישראל כמו מייק פנס ומייק פומפאו – אבל הם יעשו מה שירצה טראמפ ומה שלדעתם יביא לו יותר קולות בעוד שנתיים.

שנית, וזה העיקר: אנחנו לא יכולים להיות מנותקים מההשלכות העולמיות של מדיניותו של טראמפ. היחלשותה של נאטו משמעותה התעצמותה של רוסיה, שהיא בעלת הבית האמיתית בסוריה. עימות עם אירופה יקשה על טראמפ לכופף את אירן בנושאי הגרעין והטילים. מלחמת הסחר עם סין מרחיקה את הסיכוי להסכם עם קוריאה הצפונית, שסיפקה טילים לאירן. ובכלל: אם המערב עסוק במריבות, העולם הוא מקום פחות בטוח, ואלו חדשות רעות למדינה המוקפת באויבים שרוצים להשמיד אותה. ישראל היא חלק מהמערב וצריכה יציבות; טראמפ יוצר את ההפך הגמור.