לא די לדעת לנאום ולדבר, צריך גם לדעת לברור בין עקר לתפל ולא להתריס מנגד, כי הרי למרות עצמאותנו חונה לו מולנו, גוי המבקש להכחידנו ונוהג כעמלק מזנב בנחשלים ומכה מן העורף, ומצהיר על מטרתו להכחיד חלילה את ישראל. ואין הוא אלא אותו ערב רב מקרב נַוָּדֵי המדבר שכינוים בערבית "אל עָרָבּ", זה מושג מוכר לשכננו ולעולם סביבנו, כי הכינוי ערב הוא לנודדי המדבר אשר "פלשו" לארצות אגן הים התיכון ולאחר חרבן-ישראל ויהודה "פלשו" גם לארץ ישראל, וניתן להם הכינוי ה"פלשתים" או (פולשתיני).

פולשים אלה נוהגים מנהג בעלים, כלשון הפתגם העממי הערבי המוכר להם ומצוטט בשפה הערבית המדוברת: אָגָ'א אִל כַּלְבּ אִל בַּרָאנִי לָיִטְרוֹד אִסְ-סְָבְעְ אִל גִּ'וָואנִי. (اجا الكلب البراني لىطرد السبع الجواني). נוודי מדבר אלה בנו ובונים מסגדים על בתי תפילה שהורסים הן של ישראל והן הכנסיות הנוצריות כמו בהר-הבית שם היה בית המקדש, זאת כדי ליצור עובדות לזכיה בקנין על ארצות פלישותיהם. זה קיבל ביטוי בטורקיה שם ניסו לטשטש את עקבות הנצרות לתמימים כדי שיאמינו כי המסגד קַיָּם מִקַּדְמַת דְּנָא. ערב רב מתכחש למוצאו ולמקום בו צמח במדבר ואף לכנויו "אִל עָרָב" - אִל בָּדוּ - הבדווים, שמוצאם מארץ שׁוּר - בין מצרים אשור ובבל, במוכר ב"מכה ומדינה" ערים שנתקדשו לאִשְׂלאם שם צמח.

יש ביסוס לכך בתורה כאשר אברהם שלח את ישמעאל לארץ שור וליצחק נתן את הכל - הארץ. האשלאם לא רק פלש לארץ, אלא גם מסלף את היסטוריה בת יותר מ-4,000 שנה, כאשר בתקופה זו קמו והיו מלכויות יהודה וישראל. "הפולשים" קבעו להם מספר ימי זכרון כמספר ימות השנה ואחד מהם "יום השיבה" - בערבית "יום אִל עַוְדָּה". לא שיבה למדבר ממנו באו, אלא לנחלת ישראל לארץ כנען, אשר ספר דברים סוקר על-ידי משה את מסעות עם ישראל עד הגיעו אל ירדן ירחו. והוא נקרא "משנה תורה", כי בספר זה משה מדבר בעצמו אל ישראל בעוד בארבעת הַחֻמָּשִׁים דבר ה' אל משה ומשה העביר דברו לעם.

ב"דברים" משתקפת דמותו של משה כנביא ומנהיג והוא מתחיל בפרשת "דברים" שנקראת תמיד בתשעה באב-המסמל את "החרבן". שהוא תקותם של הפלשתינים, כטענתם הם צאצאי עמלק שתוקף מן העורף, לכן הם תוקפים מן העורף בחסות שונאי ישראל כדי להרוג ולאבד איש, אישה וטף בטיליו וּבאִשּׁוֹ.

פרשת השבוע סוקרת את היציאה ממצרים, כאשר השלב הראשון עצם היציאה מעבדות לחרות, והשני "קבלת התורה" והשלישי הורשת הארץ וההתיישבות בה. כי הרי נְתָנָהּ אלוהים לישראל בברית שכרת עם אברהם יצחק ויעקב. רש"י מתייחס להורשת הארץ מעמי כנען שישבו בה ומצדיק מעשה זה באמרו: אם יאמרו הגויים על ישראל גזלנים כבשתם ארץ שבעה עממים וישבתם בה, אמור: אלוהים ברא את הארץ והיא קנינו (יען כי בני האדם לא בראו גרגיר ממרכיבי האדמה): רצה הקב"ה נתנה לכנעים, רצה נטלה מהם ונתנה לישראל. מה לכם בני אדם כי תלינו על אדון כל הארץ שנוהג בעולמו כרצונו. אלה שקבלו את הָאִשְלָאם כאמונתם קבלו עליהם את "אללא" - (אלוהים) אלוהם, רצונו של האלוהים הכריע.

ומה לאנשי המדבר להלין? הלא ב"מקראם" (בקוראן) נקבע בפסוק 11 בשורה מס' 46 - "החולות הנודדים" שמתורגם כאן לעברית כך: "אכן כבר ניתן מקודם למשה ספר כהדרכה וחסד וספר זה (הקוראן - המקרא שלהם) מאשר בשפה הערבית את הספר של משה (תרגום זה נעשה על-ידי עבד-אללא יוסף עלי בתרגמו את הקוראן הקדוש בשנת 1938 בקשמיר-פקיסטן). ואם המקרא (הקוראן) מאשר את ראשוניות התורה ובו נאמר: שהארץ ניתנה לישראל והמדבר (מדין - "ערב הסעודית" על שם אבן סעוד). לערבים איך הם כופרים בכתוב?

משה בספר דברים מחזק את העם בדרכו לְכִבּוּשׁ את הארץ המובטחת לישראל, לכן דבר אל "כל ישראל" (א/א), ראשית להוכיחם על מעלליהם במשך 40 שנות נדודים במדבר, כמעין תוכחה מרומזת, ביודעו כי הוא עומד להיפרד מן העולם הזה ורוצה טוב לעמו, והחל מזכיר את המקומות שם הגיע ישראל, בהם חנה ומשם נסע בהתחילו: בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל וְלָבָן וחצרות ודי-זהב, אחד עשר יום מחֹרֶב דרך הר-שעיר עד קדש ברנע. (א/א,ב). אנו קוראים דברים אלה בסמוך לפטירתו של משה לפי המסורה, בשבעה באדר, בחדש האחד-עשר וזה קורה אחרי שהכה ישראל את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן בעבר הירדן בארץ מואב, ובכך מתקשר הנצחון על מלכים אלה, לחזוק לב העם לאמר: ישראל מסוגל לכבוש את הארץ כפי שעשה זאת בהכותו מלכים אדירים אלה. יחד עם זה משה לא חסך תוכחתו מישראל.

להלן משמעות שמות המקומות בהם חנה ישראל ומשם נסע לפי רש"י, ברם רש"י מצא צורך להבהיר תחילה משמעות האמירה כי משה דבר אל כל ישראל, רצה בכך הכתוב לומר: כי אילו הוכיח מקצתם כלומר חלק מהם, אלה שלא נכחו כלשון רש"י שנמצאו בשוק, היו אומרים: אתם הייתם שומעים מ"בן עמרם" (בלשון מזלזלת) ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם, היינו משיבים אותו. לפיכך כנס משה את כֻלָּם ואמר להם: הרי כֻּלְכֶם כאן, כל מי שיש לו השגה ישיג ובכך לא השאיר מקום לדברי לעז ופתחון פה, והחל ברמזיו על-ידי ציון שמות המקומות: במדבר, שם התלוננו ישראל לאמור: מי יתן מותנו במדבר (שמות טז/ג) בערבה שם חטאו במואב בבעל פעור בזנותם עם המדיניות. מוֹל סוּף (ים סוף) שם אמרו: המבלי אין קברים במצרים וגו' (שמות יד/יא) פארָן על מעשה המרגלים, כיוון שלא נמצאו מקומות בשם תֹּפֶל וְלָבָן, נאמר שאלה רמז על שתָּפְלוּ על הַמָּן שצבעו לבן.

ובחצרות התרחשה מחלוקת קרח ולשון הרע שמרים חטאה בה. ודי זהב, חטא העגל-עגל הזהב שבעשיתו שנאמר: וכסף הריביתי לה וזהב שהיה להם לעשות בו את העגל וּמְסַיֵּם בצינו אחד עשר יום מחֹרב, (מסיני) רמז לכך שישראל היו קרובים להכנס לארץ מרחק שלושה ימים, כיוון שקלקלו, הֵסֵב אֶתְכֶם הר שעיר 40 שנה. מכאן ואלך עבר משה לברך את ישראל לאמור: ראה נתתי לפניכם את הארץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם, ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם... ויברך אתכם כאשר דבר לכם (יא/ ח-יא) על זה אמרו חז"ל: "יד שמאל מרחיקה ויד ימין מקרבת".

התוכחה שנאמרת על-ידי אב או אם לילדיהם, נאמרת מאהבה למרות שלעיתים בחלקה מכאיבה. יען כי לא יבין אדם הטוב, אלא אם טעם טעם הרע תחילה. ולא יערב אֹכֶל אצל אדם, אלא אם ירעב תחילה וכך לגבי הַצָּמֵא מים מרים ימתקו. משה עודד את ישראל שהם יכולים לרשת את הארץ. כי הרי הם ירדו שבעים נפש לארץ מצרים וכיום הם עם רב כי ה' רוצה זאת והבטיח: הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לָרֹב ה' אלוהי אבותכם יֹסֵף עליכם כָּכֶם אלף פעמים (א/י,יא). וכי הם יכולים להביס עמי כנען אז וגם בימינו כל פולש. לסיום מובאים דברי תוכחה וגם חזון אחרית הימים בהבאת משמעות דברי ישעיהו שנקראים הם בשבת חזון, בדבריו אינו חוסך שבטו.

חָזוֹן יִשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ אָמַר לְעַמּו הַנָּבִיא (א/א)
בְּעִתּוֹ: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פַּשְעוּ בִּי (ישעיהו א/ב)
ומוֹכִיחַ עַמּוֹ כִי הֵם הֵשִׁיבוּ רָעָה תַחַת טוֹבָה
וְעוֹמֵד הָעָם בְּמִרְיוֹ סוֹבֵא וְלֹא חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה
שַׂם כַּסְפּוֹ לְסִיגִים וְאֶת יֵינוֹ מוֹהֵל בְּמָיִם יַחַד
וְשָׂרָיו סוֹרְרִים הֵם וְחֶבֶר גַנָּבִים אוֹהְבֵי שֹׁחַד
שׁוּבוּ שׁוּבוּ לִנְתִּיב ה' וְסוּרוּ מִדֶּרֶךְ עֲקַלְקֶלֶת
לַשַּׁוְא תָּעַמְלוּ בְּלֶכְתְּכֶם שׁוּב בְּדֶרֶךְ נִפְתֶּלֶת
וְהָאוֹיֵב אוֹרֵב שָׁמָּה בַּפֶּתַח לַסּוֹרְרִים מַמְתִּין
רוֹעַ מַעֲלַלְכֶם יְחַזְקֵהוּ וְגָם בָּכֶם יִתְנַכַּל וְיָהִין
שׁוּבוּ שׁוּבוּ נֶאֱמַר וְהִטַּהֲרוּ מִזְדוֹן מַעֲשֵׂיכֶם
אוֹ אז יְקַיֵּם הַבְטַחֲתוֹ ה' צְבָאות וְיִלָּחֵם לָכֶם
וְאַתֶּם תַחֲרִישׁוּ וְיַנְחִית זְרוֹעוֹ עֲלֵיהֶם כְּתָמִיד
וְיִקּוֹם נִקְמָתְכֶם וְלֹא יוֹתִיר עוֹד פָלִיט וְשָׂרִיד
וְיֵשֶׁב עַמֶּנוּ בֶּטַח בְּאֵין מַחֲרִיד.