שלושת השבועות

נמצאים אנו בתוך עשרת הימים שלפני ט' באב' והתקופה נקראת שלושת השבועות משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. מדוע התקופה איננה נקראת עשרים ואחד הימים, אלא דווקא שלושת השבועות? השם שלושת השבועות רומז על בית המקדש השלישי?

אחרי חורבן בית ראשון הראה הקב"ה ליחזקאל הנביא את צורת בית המקדש, וציוה עליו להודיע לישראל את צורת הבית.

אמר יחזקאל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית? וכי יכולים הם לעשות את בית המקדש? הנח להם עד שיעלו מן הגולה, ואחר כך אני הולך ואומר להם. אמר הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בניין ביתי בטל?! גדולה קריאתו בתורה כבנינו! לך אמור להם שיתעסקו בקריאת צורת הבית בתורה. על כן בימי בין המיצרים - ימי חורבן הבית, משתדלים לעסוק בלימוד תורת בית המקדש: בפרשת תרומה ותצווה - אודות המשכן, בספר יחזקאל - אודות בית המקדש השלישי, במסכת מדות - אודות צורת הבית, ברמב"ם - בהלכות בית הבחירה. בהלכות מלכים כותב הרמב"ם, שבית המקדש יבנה בידי אדם - על-ידי המשיח. וחלק יבנה בידי הקדוש ברוך הוא, לכן לא יחרב לעולם, אלא יהיה בניין נצחי.

כול עוד נמשך המצור על ירושלים ולמרות הקרבות המשיכה עבודת בית המקדש להתנהל כסדרה. הכוהנים והיהודים בכלל, ראו בעבודת המקדש ובהקרבת הקורבנות פעולה חיונית להמשך קיומו של העם. ואולם ביום י"ז בתמוז נפסקה לראשונה הקרבת קורבן התמיד במקדש עקב מחסור בכבשים. הפסקת הקרבת קורבן התמיד נתפסה כאות הרה אסון, ויום זה נקבע יום צום לדורות.(י"ז בתמוז, קבעו חכמים כיום צום עקב חמישה דברים קשים בתאריך זה. נשתברו לוחות הברית בידי משה רבנו כשירד מהר סיני וראה את עגל הזהב, בוטל קורבן התמיד בבית שני בגלל מחסור בכבשים, הובקעה העיר בבית שני, אפוסטמוס שרף את התורה וצלם הועמד בהיכל.

טיטוס נאלץ לחזור לשיטת הסוללות, כדי לאפשר העלאת מכונות ארטילריה וכוחות נוספים. סלילת המעבר לחיילים הייתה שלב ראשון בתוכנית הכללית לפתיחת מעברים להר-הבית. ב-כ"ג בתמוז, עם גמר הכנת המעלה למבצר אנטוניה, הוחלט על שפיכת ארבע סוללות נוספות לעבר חומות הר-הבית. במהלך ימים אלו פעלו היהודים נגד הכוחות הרומיים שהיו מחוץ לחומות ירושלים ונגד הכוחות שפעלו על הסוללות. המורדים לא הצליחו למנוע את התקדמות בניית הסוללות ולכן החלו להעלות באש את הסטווים (אולמות העמודים) המקיפים את רחבת ההר מבפנים, בניסיון לשבש את יכולת הגישה של הרומאים.

בינתיים החמיר הרעב בירושלים, רעב שקשה לתאר אותו. יוספוס סיפר על פרשה מזעזעת. אישה אחת מריה בן אלעזר ממשפחה עשירה, נמלטה עם בני כפרה לירושלים ונלכדה במצור. את מעט המזון שהחזיקה בידה, שדדו ממנה, והיא השתגעה לחלוטין. היא אחזה בתינוקה שעדיין הניקה ואמרה לו: "עוללי לשם מה אשמור עלייך? אצל הרומאים מצפה לנו עבדות, בוא היה אתה לי למאכל". באמרה דברים אלה המיתה את בנה ואחר כך צלתה אותו, אכלה את מחציתו ושמרה השאר. המורדים הריחו את הריח, הגיעו אל הבית והיא אמרה להם: "הילד הזה ילדי הוא, המעשה הוא מעשה ידי, אכלו גם אתם כמוני, אל תהיו יותר רכים מאישה ומאם". והאנשים פרצו מהבית החוצה רועדים (אחד מהסיפורים המצמררים על הרעב בירושלים).

ב-ח' באב הושלכו שתי סוללות מול החומה המערבית של הר-הבית. איל הברזל הצליח להבקיע את החומה והכוחות הרומיים נערכו להסתערות בעזרת סולמות. בעשרה באב היה קו ההגנה היהודי מדולדל, והלוחמים היו מותשים ורעבים. למרות זאת תקפו כוח רומי שהגיע לרחבת הר-הבית. כשלוש שעות התנהלו קרבות בין היהודים המורעבים לבין הרומאים. הקרב לא הוכרע עד שהפעיל טיטוס כוח פרשים על הרחבה, אשר הניס את היהודים בחזרה למתחם העזרה. טיטוס החליט לתקוף למחרת ולהטיל מצור על בית המקדש.

אחד החיילים על-פי פקודת טיטוס השליך גזיר אש בוער, והאש אחזה בלשכות המקדש והשתלטה על הכול. הרג ומנוסה היו בכול מקום. רוב בני העם נטבחו במקום שבו נתפסו. סביב המזבח נערמו המוני גוויות וממדרגות ההיכל זרמה שפעת דם.

קשה לאמוד את גודל השבר. בית המקדש היה בית רוחני עליון, ביתו של קדוש ישראל. שם היה ההווי הדתי, החברתי, והלאומי של עם ישראל בדמות שלוש הרגלים שכול עיקר קיום מצוותם תלוי במקדש ובירושלים. וכאשר המקדש נשרף, לא מצאו היהודים עוד טעם בחייהם. בעוד המקדש בוער, הרגו הרומאים קשישים ועוללים, והיה נדמה כי כל העיר עולה בלהבות.

ב-כ' באב עמדה עדיין על תילה העיר העליונה. טיטוס סבר שעם כיבוש המקדש ייכנעו היהודים בעיר העליונה, המורדים סירבו להיכנע וטיטוס פקד ב-כ' באב על הקמת סוללות ויחידות עברו קרוב לגשר המחבר את הר-הבית עם העיר העליונה מעל קשת וילסון ממזרח. המורדים היו תשושים ורעבים, והרומאים במשך 18 ימים קרבו את מגדלי המצור. ניסיון היהודים להפריע להבאת המגדלים, לא הצליח. הרומאים התגברו בזכות מספרם הרב, ובעיקר רוח הלחימה המרוממת שלהם.

משנפרצה החומה נמלטו המורדים, והרומאים השתלטו עליה, הציבו את נסיהם על שלושת המגדלים הגבוהים הסמוכים לארמון הורדוס ופצחו בשירי ניצחון. כשראו הרומאים שאיש אינו מתייצב מולם, נהרו אל הרחובות בחרבות שלופות, הרגו בלא הבחנה את כל מי שתפסו והעלו באש את הבתים על התושבים. המורדים ובהם שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב, ניסו למלט עצמם ולפרוץ בלא הצלחה באזור ברכת השילוח. משנבצר מהם, ירדו והסתתרו בתעלות הניקוז. לאחר כיבוש העיר ירדו הרומאים לחפש את המסתתרים במחילות.

הרעב אילץ את יוחנן לצאת ולהיכנע והוא נידון למאסר עולם. שמעון הוצא להורג בתהלוכת הניצחון ברומא. לפני עוזבו את העיר ציוה טיטוס להורסה עד היסוד, ואת בית המקדש. טיטוס השאיר את המגדלים: פצאל, היפיקוס ומרים הוויתה של האומה - הן במציאות הן בתודעה, הן בארץ הן בגולה - הייתה מרוכזת בירושלים, וכול הוויתה של ירושלים הייתה מרוכזת במקדש. חורבן המקדש וחורבן ירושלים הוביל לשינויים גדולים, בהם: איבוד האוטונומיה המשפטית,ביטול הכהונה הגדולה,מהפך חברתי, פגיעה בחכמים, מיסים כבדים שהוטלו על היהודים שהיו נתונים תחת שלטון רומא.

בתודעת הדורות ציין חורבן בית המקדש השני את ראשית גלות עם ישראל, גלות בת אלפיים שנה. בכול שנה בליל ט' באב היהודים מבכים את חורבן המקדש. בליל הכלולות, מתחת לחופה, נהוג שהחתן שובר כוס - זכר לחורבן, תזכורת לכך שהחיים אינם שלמים עד שייבנה המקדש.

בשבת של ימי בין המצרים, שרויים בשמחה יתרה, והיא מעין לעתיד לבוא, 'יום שכולו שבת'. שבת זו עניינה - נתינת כוח להפוך את בין- המצרים לששון ולשמחה, גילוי האור העתידי, שיבוא בגאולה שלאחר הגלות.