ישראל נתונה למתקפה דו-צדדית של קיצונים:
א. מצד אחד החרדים, המעוותים את היהדות והמנסים לכפות את דרישותיהם ומנהגיהם, שמבאישים את ריחה של היהדות בעיני חילוניים, מסורתיים ודתיים כאחד;
ב. ומצד שני המחרידים של דת "השלום", המעוותים את הציונות והמנסים לכפות את מאווייהם הכפייתיים - שמחייבים את ישראל להתגונן מפניהם, כאילו אין די באויב הערבי.
יש לומר באופן הברור ביותר: דת "השלום" היא דת לכל דבר, עם מנהגים ופולחנים משלה, עם אדמו"רים משלה, עם תורה משלה, עם כפייה וחוסר סובלנות משלה. לקשת יש שני קצוות ולא אחד בלבד.
קצה אחד משניא את היהדות והקצה האחר משניא את השלום, בהופכו אותו ל"שלום" גזעני, לא ערכי ולא מוסרי, לא יהודי ולא דמוקרטי, כזה המבוסס על גירוש יהודים מבתיהם בארצם.
לאלה ולאלה אין מקום במערכת החינוך ובמחנות צה"ל, ויש למנוע חשיפת תלמידים וחיילים להדתה של דתות אלה, שאינן יהודיות ואינן ציוניות, במובן האמיתי והעמוק של מושגים אלה. הדתה היא הדתה היא הדתה, גם אם היא נעשית כאשר כוהני דת "השלום" נושאים את שם השלום לשווא ומסרסים את חיילי צה"ל ומפקדיו. הדתה היא הדתה היא הדתה, והיא מסוכנת ומחייבת להיאבק בה, לא כסתימת פיות, אלא כהתגוננות מפני נחשול כפייתי מסוכן.
לא מיותר להזכיר לצבועים מן השמאל הקיצוני בקרבנו:
א. השמאל הקיצוני והאוטו-אנטישמי בישראל מסוכן יותר וגזעני יותר מאשר הימין באירופה.
ב. הימין באירופה פחות אנטי ישראלי ופחות אנטישמי מאשר השמאל באירופה וממדיניות
האיחוד האירופי המתפורר. האנטישמיות באירופה מחלחלת מלמעלה למטה. בצרפת, למשל, יותר מאשר בהונגריה, לדוגמא. לא מדובר בהתנגדות למדיניותה של ישראל, אלא באנטישמיות הוותיקה והמוכרת, הלבושה בלבוש מערבי מהוגן כמו באירופה מלפני כ-80 שנה.
