א. אכזר
דברי הרמטכ"ל איזנקוט בישיבת הקבינט אינם מפתיעים. הם המשך ישיר למדיניותו, גם בזמן מתקפות הסכינאים ובאירועים אחרים. בינתיים נשרף חבל חוטף-עזה, ולצמרת צבאנו אין תשובה הולמת על האיום. יפי-הנפש של הרמטכ"ל מזכיר את דברי חז"ל - "אמר רבי יהושע בן לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (
ילקוט שמעוני, פרק ט"ו).
ב. כישלון
כשבעים אחוזים מהנבחנים בבחינות ההסמכה של לשכת עורכי-הדין
נכשלו בבחינה, שנערכה לפני כחודש. רוב המתמחים, שעברו את הבחינה, הגיעו מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מאוניברסיטת תל אביב וממכללת ספיר, וציוני השאר נמוכים להפליא. גם כך, הציון הממוצע של הנבחנים נמוך משבעים אחוזים.
מחד-גיסא, אני שמח, שלא הוצפנו בעוד משפטנים ועורכי-דין. גם כך יש לנו עודף מיותר לחלוטין מהזן הזה. מאידך-גיסא, שמונים אחוזים מהנכשלים הם בוגרי מכללות; וזו תעודת כישלון מדהימה למכללות.
ג. הוקרה לאריה טפר
באיחור של כמה עשרות שנים,
ציין רב-אלוף
גדי איזנקוט, הרמטכ"ל, את סא"ל אריה עמית-טֶפּר המנוח במכתב הוקרה, שמסר לבני משפחתו.
טפר היה לוחם פלמ"ח אמיץ, נועז ומאוד לא-שגרתי, ואחר כך מג"ד בצה"ל. במלחמת ששת הימים היה מג"ד הסיור של אוגדת אריק שרון. כיוון שלא הסתיר את ביקורתו, נפלט מהצבא.
לפי ד"ר
אורי מילשטיין, הומלץ טפר לקבל את אות הגבורה במלחמת הקוממיות, אך לא עוטר. הובטח, שיקבל מכתב הוקרה על גבורתו. רק כעת מילא הרמטכ"ל את ההבטחה, ומסר את המכתב למשפחת טפר.
טפר התגייס לפלמ"ח, בשנת 1941, בהיותו בן 16. כקצין חבלה, היה צריך לפוצץ את גשר אלנבי, שהיה המבצע הקשה והמסובך ביותר ב'ליל הגשרים' (מבצע 'מרכולת', 16 ביוני 1946). חיים בר-לב (מפקד הפעולה) היה במארב רחוק מהגשר. עוזי נרקיס (מפקד הכוח המסתער) לא קם כשנפתחה אש על הכוח. את הגשר פוצצו טפר ו'יא-במבם' (שלימים פיקד על 'חיות הנגב' במלחמת הקוממיות). לאחר שפוצץ הגשר, נסוג הכוח לעבר ים המלח, וחצה אותו בסירה אל חופו המערבי, ומשם הגיע במסע רגלי לרמת-רחל.
בפרוץ מלחמת הקוממיות פיקד טפר על מחלקה בגוש-עציון. בקרב ג' שבט, כשעבד אלקאדר אלחוסייני תקף את יישובי הגוש, והיה חשש להשמדת הגוש - צפה טפר לבדו על הערבים, ובראש שתי כתות הסתער עליהם. כתוצאה מכך התפזרה התקפת הערבים. באותו היום נהרגו שלושה מגִנים ונפצעו תשעה, ולבקשת מפקד גוש-עציון שלחו את מחלקת הל"ה לפנותם.
אירוע אחר, שטפר היה מעורב בו, היה ב-27 במארס. שיירה יהודית נעצרה במחסום, שהקים כוח ערבי, מול מחנה דהיישה דהיום. טפר, כמפקד מחלקה, היה מפקד כוח החוד, ו
צבי זמיר (מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח), שפיקד על השיירה, היה במאסף עם רוב הגדוד השישי. ביניהם השתרכה שיירה של משאיות, שחזרו ריקות מגוש-עציון. עוזי נרקיס (מפקד גוש-עציון) התפנה לגוש, וטפר פיקד על 186 אנשים במה שנקרא 'קרב שיירת נבי דניאל'. רק שלושים מהמלווים היו חמושים, וחלק מהכוח היהודי היו בחורות. משך יומיים ניהל טפר את הקרב, למרות שקיבל פקודה מפורשת ליטוש, ולחזור לגוש-עציון.
טפר היה הראשון, שהלך ב'דרך בורמה' - מירושלים לקיבוץ חולדה שבשפלה. הוא עבר במסלול הזה יחד עם עוד שני אנשים, והוכיח שבין שער-הגיא לחולדה אין חיילים ירדניים, וכיוון שכך אפשר לחפש מסלול נוסף להגעה לירושלים.
לאחר מכן נפלט טפר מהפלמ"ח, עקב ביקורתו על תפקוד מפקדיו. הוא עבר ליחידת המיעוטים. בקרב על הכפר הדרוזי ינוח בגליל המערבי במבצע 'חירם' (סוף אוקטובר 1948), סוכם עם המקומיים, שיעשו כאילו תוקפים אותם כדי שתושבי ינוח לא ייחשבו לבוגדים בעיני קאוקג'י. למרות זאת, כשהכוח הגיע לשם, ירו עליו אנשי ינוח, ומפקד הכוח, סגנו וכמה אנשים נהרגו. טפר ארגן את היחידה, טיווח ארטילריה וחילץ את הכוח מהמקום.
במאי 1951, ארגן טפר כוח מבית-הספר למ"כים של גולני, וכבש את תל מוטילה מידי הסורים, שהשתלטו עליו - אחד הביזיונות הקרביים הגדולים בתולדות צה"ל.
כאמור, טפר לא הסתיר מעולם את ביקורתו על תפקוד הפלמ"ח וצה"ל. לכן, לא קודם, למרות הישגיו, ונזרק מהצבא.
"מצאתי לנכון להעניק איגרת זו בשנת השבעים לעצמאותנו", כתב רא"ל איזנקוט, "ולממש את דברי ישראל גלילי: 'כבוד למפקד טפר'".
ד. הלנו אתם או לצרינו?
היינו צריכים את חוק הלאום, ולו רק כדי לדעת הלנו אתם או לצרינו. הדיונים על החוק והתגובות עליו משמשים כנייר לקמוס, המזהה מחנות. איני מופתע מהתנגדות הערבים לחוק. הם מתנגדים במרץ אדיר לכל רמז ליהדותה של המדינה. מוקדי הבעיה הנם נבזים ושוטים שימושיים מבני עמנו, התומכים בעמדותיהם.
ה. עבר את התקרה
למרות שהוא בן 63, התגייס ד"ר טיירון קראוזה למילואי חיל-הים האמריקני. הוא רופא לב ידוע, וקיבל אישור מיוחד לגיוסו, כיוון שעבר את תקרת הגיל, משום שחיל-הים נדרש לכישוריו המיוחדים כרופא.
לורה, בתו, קצינה זוטרה בחיל-הים, בת 27, השביעה את ד"ר קראוזה בטקס, שנערך על סיפון המשחתת ראמאג'. ד"ר - כעת קומנדר - קראוזה ייקרא בקרוב למילואים, כדי לשרת על אניית בית-החולים קומפורט, אחרי שיוצב במרפאת חיל-הים בסאנדי הוּק בניו ג'רסי, שבה יכשיר חובשים בתחום התמחותו.
ו. השדר הלך לעולמו
רובין ויליאמס המנוח שיחק את דמותו בסרט, '
בוקר טוב, ויטנאם' (1987), והפך את השדר אדריאן ג'וזף קרונאואר למפורסם בכל העולם. ראיתי את הסרט עשרות פעמים, והוא שימש אותי הרבה בהרצאותיי. כל כך הערצתי את הסרט המופלא עד שבתחילת שנות האלפיים, מיד אחר שקמתי מניתוח קשה, טסתי לדאלאס, טקסס, כדי לשמוע את הרצאת קרונאואר בוועידה על סרטים ועל היסטוריה.
בגיל 79, נפטר קרונאואר, שהיה שותף לכתיבת תסריט 'בוקר טוב, ויטנאם', שהובל למקום מפואר על-ידי רובין ויליאמס. התסריט לסרט נכתב בתחילת שנות השבעים בהתבססו על ניסיונו של קרונאואר כשדר ברדיו הצבאי בוויטנאם. "לו עוללתי חצי ממה שרובין וילאמס עשה בסרט, עד היום הייתי בכלא הצבאי". כך אמר קרונאואר. "לא סולקתי מוויטנאם, ולא היו לי, למיטב ידיעתי, חברים בוויטקונג".
את '
בוקר טוב, ויטנאם', כתב קרונאואר עם בן מוזס, עוד בוגר מלחמת ויטנאם, והרעיון עבר לידי התסריטאי מיטש מרקוביץ, כשרובין ויליאמס הבלתי-נשכח תרם מרעיונותיו לתסריט. כדי שהעבודה על הסרט לא תיפגע, דאג בארי לווינסון, הבימאי, לא לתת לקרונאואר גישה להסרטה, עד שהסרט הושלם - כדי שוויליאמס לא יחקה את קרונאואר. השניים נפגשו רק בהצגת הבכורה בניו-יורק, ולימים יגיד קרונאואר, שוויליאמס בסרט היה השדר, שתמיד התאווה להיות.
קרונאואר התגייס לחיל-האוויר האמריקני, ושקל ללכת לקורס טיס. אחרי שירותו כסרג'נט ברדיו של חיל-האוויר בכרתים ובוויטנאם (1967-1963), הפך קרונאואר לבעל סוכנות פרסום, ניהל תחנת רדיו, וקִריין בפרסומות. אחרי 'בוקר טוב, ויטנאם' ואחר שהקים כמה תחנות רדיו בקמפוסים אמריקניים, למד קרונאואר לתואר שני בתקשורת ולתואר שלישי במשפטים, והתמחה בדיני תקשורת. בשנים 2009-2001, היה עוזר למנהל מחלקת השבויים והנעדרים בפנטגון, ועסק בהעלאת המודעות האמריקנית לסוגיה.
קרונאואר היה אלמן, והותיר אחריו בן, כמה נכדים ונין. תִרמו לארגוני חיילים משוחררים, במקום לקנות זרי פרחים לזכר אדריאן, כך ביקשה משפחתו.
