בין הפסקת-אש לירי מאסיבי של שני הצדדים היריבים ברצועה, מתנהלת בחזית הדרום מערכה אינטנסיבית, שהיא ממש על סף-מלחמה. ראוי ליציין שהן ישראל והן חמאס מודעים לעובדה שהם מהלכים על חבל דק, העלול בכל רגע להיקרע.
החמאס מנצל בינתיים היטב את העובדה שישראל אינה מעוניינת ללכת עד הסוף ולהיגרר בעל-כורחה למלחמה, ומרשה לעצמו, לפיכך, למתוח את החבל עד קצהו, תוך שהיא מכניסה בכך את ישובי העוטף לאי-שקט מתוח ולחרדה על מה שצפוי בהמשך, כשהנסתר עדיין רב על הנגלה.
יש למנוע
הדברים אמורים בנזק שגורמים עפיפוני ובלוני התבערה שמפרחים הפלשתינים לשדות ולחורשות סביב ישובי עוטף עזה. והיה, ובכל זאת יאבדו שני הצדדים את השליטה על האש, יביא הדבר למפלה מוחצת של החמאס, כאשר ישראל תכתוש ותכתוש בו עד שירים לבסוף את ידיו. אלא שבה בעת שישראל זוקפת לזכותה ניצחון צבאי מרשים -היא גם נקלעת, שלא בטובתה, לשליטה על העיר עזה.
את כאב הראש הזה לא רק כדאי, אלא גם צריך, למנוע ללא כל דיחוי נוסף. אחרי ככלות הכל, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ליטול אחריות על מה שמתחולל בעיר הדרומית, המקוללת,כל כך, שאין בה אף רגע של שקט. חלילה לכן לישראל ליפול למלכודת הזו, שממנה יוצאים רק מוכים וחבולים.
ישראל הוכיחה עד כה שהיא בתבונה צבאית בישובי עוטף עזה, ואת מלוא השבחים יש לזקוף לזכותו של הרמטכ"ל
גדי איזנקוט, שתודות למתינות הרבה שהוא מפגין במדיניות ההבלגה שלו בדרום - הגענו בבל זאת למה שהגענו.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
