מי שקרא בתשומת לב בתשעה באב את אגדות החורבן המובאות במסכת גיטין, יכול היה לראות מה גרם לבר-קמצא הידוע לשמצה ללכת ולהלשין לרומאים, ובכך לגלגל את כדור השלג שהביא לחורבן בית המקדש. זה לא היה העלבון הנורא שבסילוקו בבושת פנים מהסעודה שערך אויבו, אלא העובדה שחכמי ירושלים ישבו שם ושתקו. זאת אומרת, הסיק בר-קמצא, שהם מסכימים עם המעשה; על זה הוא החליט להתנקם בצורה איומה.

אנחנו מכירים את המושג "הסכמה בשתיקה": אם מישהו אינו מוחה, סימן שהוא מסכים. זה כמובן לא כלל רוחב, אבל יש בו היגיון בנסיבות המתאימות. דומה שהוא חל בצורה מובהקת בהתנהלותן של ענקיות הטכנולוגיה ובראשן פייסבוק וגוגל, היושבות בחיבוק ידיים אל מול ניצול לרעה בוטה של הפלטפורמות שהן מעמידות לרשותנו.

העובדות אינן חדשות, והן רק מחמירות מדי יום. מנוע החיפוש הגדול ביותר והרשת החברתית הגדולה ביותר מאפשרים להביע בהן דברי שנאה ושטנה, לפרסם קריאות וגם מדריכים לטרור ולרצח, לשתול הסתה ודיסאינפורמציה, למכור מידע גנוב וכלי נשק, לפגוע בפרטיות ולפרסם תכנים מיניים בוטים ופדופיליים. אבל גם גוגל וגם פייסבוק מתנהגות בדיוק כמו אותם חכמי ירושלים: הן שותקות. יש להן שני נימוקים רשמיים: חופש הביטוי ומגבלות טכנולוגיות. וישנו הנימוק האמיתי: כסף. אלא שכל הנימוקים הללו מופרכים.

שישקיעו שבריר מהרווחים

חופש הביטוי אינו ביטוי קסם המכשיר כל דבר וכל דיבור. כמו כל זכות, גם הוא מוגבל ויש לאזנו מול זכויות אחרות. למשל: הזכות לפרטיות, הזכות לשם טוב, הזכות לקניין ובוודאי הזכות לחיים. הרי לכולנו ברור, שאין לאפשר חופש ביטוי למי שקורא לרצח-עם או למי שמציע מדריך מעשי לפדופיל המתחיל. נכון שלעיתים קשה לקבוע את קו הגבול בין ביטוי מקומם אך מותר לבין ביטוי פסול, אך היה הרבה יותר קשה להקים את גוגל ופייסבוק - ועובדה שהראש היהודי המבריק של לארי פייג', סרגיי ברין ומארק צוקרברג התגבר על קשיים אלו.

מה שמוביל אותנו לנימוקים הטכניים: קשה ביותר ואולי אפילו בלתי אפשרי לנטר כמויות עצומות של חומר אינטרנטי, טוענות החברות. אבל עובדה היא, שהחברות כן מצליחות לאתר בזמן אמת חומרים פסולים. זאת אומרת שהבעיה היא השקעת המשאבים; יתכבדו וישקיעו את מה שדרוש. אלפאבית, חברת-האם של גוגל, הרוויחה אשתקד 12.7 מיליארד דולר; פייסבוק הרוויחה 16 מיליארד דולר. יש לי תחושה, שהשקעה של אחוזים בודדים מהרווחים הללו תספיק כדי להעסיק את כוח האדם הנחוץ או כדי לפתח את הכלים הטכנולוגיים הדרושים.

אלא שזאת הנקודה האמיתית: הרווחים. גוגל ופייסבוק אינן גובות תשלום תמורת שירותיהן, אך מקבלות מאיתנו נתונים ששווים להן מאות מיליארדי דולרים: פרטינו האישיים, הרגלי הגלישה שלנו, מוצרים בהם אנו מתעניינים. רבים וטובים מדברים ולמעשה זועקים על הפגיעה הקשה בפרטיות, שלמעשה נכפית עלינו; לכו תסתדרו בלי גוגל (ויש שיאמרו: ובלי פייסבוק).

החופש המוחלט להעלות כל דבר לרשת - וממילא לתוצאות החיפוש של גוגל - ולומר כל דבר בפייסבוק, הוא חלק חיוני בתוכנית העסקית של שתי החברות. הן לא רוצות להגביל את הגולשים, כי זה עלול להביא לירידה משמעותית בנפח הפעילות, וממילא - בהכנסותיהן וברווחיהן. לא מעטים מחפשים בגוגל מתכונים לא רק לסטייק אלא גם לפצצות. לא מעטים נכנסים לפייסבוק לא רק כדי לדעת מה קורה במשפחת קרדשיאן, אלא גם כדי להתעדכן בתעמולה של דאעש. גוגל ופייסבוק אינן מפרסמות את נתוני הכניסה לאתרים ולדפים מהסוגים הללו - והן מן הסתם יודעות מדוע.

לחזור לרגולציה ממשלתית

שיהיה ברור: מדובר בפרסומים הרסניים וקטלניים - פשוטו כמשמעו - ליחידים, למשפחות, לקהילות, לעמים ולמדינות. לא צריך להסביר מה המשמעות של עידוד פשעי מין ושל מתן הדרכה בהלבנת הון. לא צריך להסביר מה המשמעות של התערבות חיצונית בבחירות ושל הסתה נגד מיעוטים. לא צריך להסביר מה המשמעות של הכפשת נערות ושל השמצת עובדים סוציאליים. לא צריך להסביר - כי יש כבר הרבה מצבות של מי ששילמו בחייהם על מעשים כאלו.

קשה להניח שגוגל ופייסבוק יטפלו בעצמן במה שמאפשר את הפרסומים הללו, כי כבר אמרנו שהן מרוויחות מהן. כאשר מסבים את תשומת ליבן אליהם, הן מואילות בטובן למחוק אותם - אבל כמעט שום דבר מעבר לזה (ראו תחקיר דיילי מייל בקישור משמאל). אין מנוס מלהכריח אותן לפעול. אין מנוס מלהתייחס לכלכלה החדשה בדיוק כמו לכלכלה הישנה: רגולציה ממשלתית.

ממשלת ארה"ב והאיחוד האירופי צריכים לקבוע כללים ברורים לחסימת תכנים ולהסרתם, בלי יותר מדי ביורוקרטיה מסורבלת והליכים משפטיים ממושכים. צריך לקבוע רשימה של מקרים בהם הניצול לרעה של חופש הביטוי הוא כל כך בוטה והסכנה היא כל כך ברורה, עד שהרגולטור יוכל לתת הוראה מיידית ומחייבת להסרה. לגבי תכנים אחרים - הדרך צריכה להיות הוראה רגולטורית עם אפשרות לערעור משפטי מזורז ביותר.

גוגל ופייסבוק חייבות לשאת באחריות לתכנים שהן מפרסמות. אם הקנסות על הפרת הכללים יהיו מספיק גבוהים, השתיים ישקיעו את מה שצריך כדי למנוע את פרסומם או להסיר אותם באופן מיידי. אפשר לקבוע חזקה לפיה הן אחראיות, ולאפשר להן לסתור אותה במקרים נדירים. משמעותה של אחריות זו: גם הפעלת אמצעים מינהליים, גם העמדה לדין במקרים חמורים וגם יכולת של הנפגעים מאותם תכנים לתבוע מהן פיצויים.

לא בטוח שבוושינגטון ובבריסל ישנו הרצון הפוליטי לנקוט בצעדים כה קשים נגד פלטפורמות שמשרתות גם את הפוליטיקאים. ממשל טראמפ דוגל בהפחתת הרגולציה והמעורבות הממשלתית, וקשה להניח שדווקא הוא ייצא נגד ענקיות הטכנולוגיה. האיחוד האירופי קשוח יותר - בשבוע שעבר נקנסה גוגל ב-5 מיליארד דולר - אבל כאן מדובר בצעד שיחייב הרבה מאוד עבודה מתואמת, והאיחוד רחוק מלהיות מאוחד.

אולי דווקא מציון תצא הבשורה. ישראל, מעצמת היי-טק ברמה עולמית ומדינה שיודעת משהו על ההשלכות של טרור והסתה, יכולה לתת דוגמא. ברור שאנחנו לא יכולים להיות השוטרים הגלובליים ולכפות מניעה והסרה כלל-עולמיות, אבל אנחנו יכולים לפעול בחלקת אלוהים הקטנה שלנו. הפרקליטות כבר הרחיבה משמעותית את פעילותה בתחום, ובתי המשפט כמעט תמיד נענים לבקשותיה להסרת תכנים. ראוי להגביר עוד יותר את המאבק הזה, ולתת לו את כל הגיבוי הכספי והפוליטי הדרוש. מדובר בחיי אדם ובחיי המדינה, לא פחות מזה.