nינויה של
ציפי לבני כראש האופוזיציה מותיר את
המחנה הציוני באפסקותו. לא, חלילה, בשל העדר כישוריה של מנהיגת "
התנועה", שדווקא נולדה לתפקיד החדש, אלא בשל ההוכחה הברורה שאין, בעצם, במחנה הציוני מי שמסוגל לאייש את המשטרה מלבדה.
אחרי ככלות הכל יש לזכור שעם כל הכבוד, ציפי לבני היא נטע זר במחנה הציוני, שצנחה אליו לאחר שקודם לכן נמנתה עם חורשי רעתו, כאשר נמנתה עם מפלגה יריבה מינויה כראש האופוזיציה לא בא אלא להעיד שלמחנה הציוני, הדומיננטי פי כמה מן התנועה, אין בעצם מועמד מתאים יותר ממנה.
אלא שגם כך נותר המחנה הציוני, כשלעצמו, עם מנהיג שלא צמח מקרבו.
אבי גבאי, ממש כמו ציפי לבני עצמה, הצליח לתפוס את הטרמפ ההולם כדי להעפיל לפסגת המחנה הציוני ולעשות בו ננש כבתוך שלו, ולהמעיט בכך מחשיבותם של אנשי המחנה.
חליל משותף
לבני, כמו גבאי, ינווטו מעתה את "המחנה הציוני"" בדרך עצמאית משלהם, כאשר אלה הנמנים עם שורותיה ייאלצו לרקוד לקצבו של החליל המשותף של לבני וגבאי, כשהמנגינה שלהם מוכרת מכבר כמנגינה הנשמעת זרה לשומעיה.
ספק גדול שעם צוות ה"דואה", של לבני וגבאי, יגיע "המחנה הציוני" ליעד המקורי שהציב לעצמו. אין זאת כי אם הרוח החדשה של הצמד הזה אינה מבשרת את בוא האביב למחנה הציוני, הכמה מכבר לזנק למרומים.
אין זאת כי אם "המחנה הציוני" נותר גם עתה, בהרכבו החדש, כמפלגה האבודה. אחרי ככלות הכל אין לשכוח שנגזר על אותם חברים שעדיין נותרו בה, כמי שצמחו במפלגת העבודה המקורית, להשלים בלית ברירה עם מר הגורל, ולצפות רק לנס לשינוי המצב.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
