אישה שבורה
הדוברת בספר היא סופרת צללים, "סוכנת נוסעת בחייהם של אחרים", שנמלטת מהמשימה הקשה לכתוב את סיפורה האישי אל עבר סיפור שואה. עם זאת, בסופו של דבר היא מצליחה לשזור אל תוך סיפור ההיחלצות מהתופת של חלק ממשפחה, שהשתקעה בקריית חיים, את בעייתה האישית, שאינה קשורה למכבש ההיסטוריה.
לכל אורך הספר מנהלת הדוברת דיאלוג מטריד עם הילדה שבה, שלא מתייחסת אליה, לבוגרת, ברוך ומעמידה אותה כנגד חולשותיה. הילדה הזאת שבתוכה, הפוערת בה בור טורף בולע כול, חושפת את הווייתה האמתית: "האישה הזאת הייתה צוק איתן, משענת ומגן, ובה בעת הייתה כולה שברים-שברים (עמ' 25). והדיאלוג עם הכפילה הקטנה, "הילדה שהיא עצמה הייתה אמורה להיות ולא הייתה אף פעם" (שם), קשור לתהליך הכתיבה שבו עוסק, בין היתר, הספר, המשלב אוטוביוגרפיה ובדיון. הדוברת ברומן, ליאת, סופרת צללים אוהבת ספר, דומה בחלקה לזו שכתבה אותו, מיכל קירזנר-אפלבוים, עורכת ומתרגמת. וכמו הדמות ברומן, כך גם הכותבת, לפי דף הקומוניקט של ספרה, גילתה שאביה הביולוגי שחי בארה"ב הביא עוד ילדים לעולם. לאחר שנסיונותיה לאתרם עלו בתוהו, החליטה להעביר את סיפור העלילה מתחום המציאות הקרה והבלתי ניתנת לשינוי אל מחוזות ההמצאה והכתיבה המנחמים והמפצים.
אחות עלומה
ליאת מתחמקת בתחילה מלכתוב על חיפושיה אחרי אחותה שעד כה לא ידעה על הימצאותה. אמה הנערצת והחזקה נמצאת בסוף חייה, שוכבת כקליפה ריקה במוסד סיעודי, והבת מגלה פתאום שאביה העלום הביא לעולם, בהמשך חייו, בת נוספת עם אישה אחרת. באילו נסיבות? מה היה, מה לא היה? המתח נשמר לכל אורך העלילה ופתרונו יגיע רק בדפים האחרונים. וכך מדמיינת הדוברת את פגישתה עם אחותה, טעימה מהספר נעים הקריאה:
זו שתפסע בצד ימין היא המבוגרת יותר. אישה גוצה, ממושקפת, במיטב שנותיה, כפי שנהוג לומר לפי כללי התקינות הפוליטית, חשבה האישה בעודה מריצה משפטי פתיחה בראשה. מה טוב כל כך בשנים הנצברות ולמי הסמכות לקבוע. ניכר באישה הזאת שעשתה מאמץ להתהדר לקראת המפגש הזה, שהקפידה לענוד תכשיטים, שטרחה להתאפר בלי להביא בחשבון את נזקי הדמעות שישטפו את פניה בנזילות של עיפרון עיניים שחור. האישה הזו תלבש חולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים, אבל הנעליים האורתופדיות המהוהות, אף כי מצוחצחות, יסגירו אותה, יקלקלו את מראית העין האלגנטית. גם השיער, שנדרש לתספורת או לסירוק טוב, יפגום בהופעתה. אולי יש בכך להעיד על התרגשותה ואולי גברה עליה ההזנחה שהורגלה בה בשנים האחרונות. אבל האישה הזאת, כלומר אני, ידעה גם יופי, חשבה האישה ברגע של התרוממות רוח. רואים לה בעיניים.
לצדה תפסע אישה צעירה, גבוהה. היא תרכיב משקפי שמש גדולים שיסתירו את פניה. האישה הזאת, בנוסף להיותה צעירה מרעותה בכמה שנים טובות, היא גם מטופחת יותר, שומרת על נעוריה. יהיו לה זרועות דקות וגוף של מתעמלת, שיער חלק, בהיר, גולש, מאולף כהלכה, שאינו מסגיר את מצב רוחה. היא תהיה לבושה בחולצת טי לבנה ובמכנסי ג'ינס, פשטות שרק יודעי ח"ן יזהו בה טעם טוב, וזו שתאחז בידה לא תזהה לעולם. האישה הזאת תהיה עטופה באפוד מגן של מותגים מקוריים, וכל הנוצץ אצלה, זהב.
אלמלא אחיזת הידיים לא ניתן יהיה לשער שהן קשורות זו לזו, לא כל שכן בקשרי דם. מתבונן מהצד יוכל לטעות ולחשוב ששתי הנשים הללו, שימהרו לצאת מבית הנתיבות, מהשטח המפורז, התלוי בין
שמים וארץ, בין מדינה למדינה ובין שגרה להרפתקה, הולכות לפנים. למעשה הן ילכו לאחור, משום שבמקרה הזה, כמו במקרים רבים נוספים, זו הדרך היחידה להתקדם (עמ' 23-22).
והינה עוד טעימה שבה קונה ליאת מתנה ראויה לאחותה:
את רוצה למדוד? שאל הצורף. היא רצתה להזכיר לו שזאת מתנה, שהתכשיט נועד למישהי אחרת, ובכל זאת שמעה את עצמה עונה בחיוב. מגע הזהב על פרק כף ידה היה נעים כליטוף. אסור לנו לזלזל בקשר שלנו עם חפצים אמר הצורף, בניגוד לבני אדם הם לא מתכלים כל כך מהר. הם משרתים נאמנה אותנו ואת צרכינו ורצונותינו, וממלאים את חיינו ביופי, בנחמה ובשלווה. אם נשכיל לא לאבד אותם או להשחית, הם לעולם לא יבגדו בנו. יש לו זקן של נביא, חשבה האישה.
היא הושיטה לו את ידה ללא מילים והוא הסיר את הצמיד מפרק כף היד והכניס אותו לשקיק זהוב מבד קטיפה. האישה שילמה בכרטיס אשראי ויצאה. ברחוב נזכרה שלא שאלה כלל למחירו של הצמיד. לרגע נבהלה מעצמה ובמשנהו התמלאה גאווה. זה היה אחד מאותם מקרים (נדירים?) שבהם הוויתור על הקנייה עולה יותר. מי היה האידיוט שטען כי צריכה מקנה אושר שקרי ובן חלוף? גבר, מן הסתם. האישה חפנה בכף ידה את החפץ שלמרות חפציותו ואולי דווקא בזכות היותו חפץ, אוביקט בר מישוש, כבר אהבה אותו בכל לבה.
יופי, אמרה הילדה.
זה לא בשבילנו, אמרה האישה, והילדה אמרה: זה גם בשבילנו (עמ' 74-75).
סיפור שואה מקביל
מה הקשר בין סיפור השואה לסיפור גילוי הימצאותה של האחות העלומה? גם בסיפור השואה מחפש אח שעלה לישראל בזמן, אהרון, את אחיו, לייזר, שנותר באירופה ומוצא אותו. לייזר נחשב אבוד אך אהרון הנחוש הצליח לאתרו ולהביאו לישראל, לבית המשפחה בקריית חיים. האם השתלב לייזר בארץ, האם השתקם, תשובות חלקיות בהמשך. ועוד נקודת השקה בין שני הסיפורים מאחדת את לייזר וליאת. שניהם מנהלים לכאורה אורח חיים תקין אך מאחורי הנראות מסתתרת פוסט טראומה. לייזר בן הארבעים לכוד רגשית בזמן שבו היה מאושר עם אשתו בת העשרים ובתו התינוקת שנרצחו באושוויץ בעוד שליאת בת החמישים תקועה בגיל שתים עשרה בעקבות ניהולה הכושל של נטישת האב.
סוף הוא התחלה
אל שיחותיה האינסופיות של ליאת עם הילדה בת השתים עשרה שבתוכה מתווספים דיאלוגים מדומיינים עם האחות העלומה יעל, שנולדה אחריה. ולא פעם אחת נוצר חילוף בין ליאת הילדה לבין האחות יעל ולא ברור מייד עם מי מדברת ליאת המבוגרת, עם עצמה כילדה או עם אחותה הקטנה. ולעתים מדברות אף שלושתן יחדיו בסימפוניה מבולבלת.
סופו של הרומן מבהיר את הכול. בדפי הרומן האחרונים מתגלים הסודות וליאת הופכת סוף-סוף לאישה שלמה, בוגרת ומפויסת שסיימה פרקים בחייה בהם הייתה האימא של אימה, האימא של אחותה המדומיינת והאימא של הילדה התובענית שבתוכה. היֹה היה ולא היה הוא ספר רגיש ומרגש, בגובה העיניים, הנקרא תוך זמן קצר אך נשאר במחשבות זמן רב.
