איך יודעים שהקיץ הגיע

הקיץ הגיע. איך יודעים שהקיץ הגיע? פעם ידענו לפי הפירות. אבטיח עם גרעינים שחורים, כאלו שהיינו שולפים מתוך האבטיח, שוטפים, מכסים בהמון מלח ומניחים תחת השמש הקופחת. ליד המשטח של האורז מהשק כדי שכל החרקים יצאו החוצה. אחר כך היינו מפצחים מלח עם קצת גרעינים, ולא חשבנו על כמה שהמלח נורא ומה זה בכלל נתרן.

אישה אחת גרה בתוך אבטיח.

ואז המציאו לנו את האבטיח בלי גרעינים. וכשעזבו הגרעינים, לא נשאר לנו למה להתאמץ, ורק נשארו אבטיחים מפלסטיק בצבע אדום. הבנות הקטנות שלי נלחצות כשהן רואות גרעינים בצבע לבן, כאלו שאפשר לאכול ביחד עם האבטיח. סיפרתי להם שפעם, כשאבא שלהם היה קטן, היה לאבטיח גרעינים שחורים, הן הסתכלו עליי במבט מרחם. אותו מבט שנעצו בי כשסיפרתי להם שהשניצל שלהם היה פעם תרנגולת כזו שיש להם בערוץ בייבי.

ידענו שהקיץ הגיע לפי המלונים שהיו אז בשוק, עם קליפה בצבע ירוק וגרעינים קטנים, שגם אותם היינו שוטפים וממליחים. ידעתי שהקיץ הגיע לפי השזיפים הסגולים שהיו בשוק, ארוכים ומתוקים ולפעמים חמצמצים. ידעתי שהקיץ הגיע לפי המשמשים שהיינו עושים מזה משחק של גוגואים. היה לי אינטרס לאכול כמה שיותר משמשים, וככה הרווחנו בריאות, עם המון שעות של ישיבה במחילה מכבודכם בשירותים.

ידענו שהקיץ הגיע, לפי הגלידות שהחלו להגיע למכולות. בכל מכולת היו שני מקררי גלידות, מקרר גלידה אחד שהוקדש לגלידות בטעמים שונים. הגלידות היו מגיעים בצורת קרטון מלבני שאותו היה אבא שלי חותך בסכין של הלחם יחד עם הנייר, מקלפים את הנייר ואת קוביית הגלידה היינו ממלאים לתוך כוס זכוכית של תה. כוס עם אוזן. גלידה בטעם פיסטוק שמעולם לא אהבתי ואבא שלי אהב מכל. המפגש בין "לא אוהב" ל"אוהב מאוד", היה מפגש לעיתים עצוב ולעיתים מבדח. היום הוא חלק מילדות שהייתה ואינה.

במכולות של אז, אלו עם מאורר התקרה שמעל, וקור המקרר הטופח בפנים כשאתה מחפש את שקיות החלב בדלת התחתונה. במכולת היו מניחים עוד מקרר אחד של ארטיקים. את הארטיקים של הקרח היו מניחים בקרטונים מרובעים בשכבה מעל, ובשכבה מתחת את הארטיקים החלביים היותר יקרים. ארטיק "לוקס" "מטרה" ו"טילון" וקסטה מובעת וקסטה עגולה. היו עוד כל מיני שמות, שהיו מתאימים יותר לתאר מכות בסרטים מצוירים ולא גלידה.

מגלשה כחולה

ידענו שהקיץ הגיע כי הבריכה הישנה בדימונה נפתחה, ובחזרה מתפילת שחרית בשבת היינו רואים את קבוצות האדם עולים ברגל (למי היה אז רכב?) לכיוון הבריכה, ואז נפגשים איתם שוב כשהיינו יוצאים למנחה כשהם שרופים עד מאוד. מי שמע אז על נזקי השמש ועל קרם הגנה בבריכה.

ואז פתחו את הבריכה החדשה שהייתה לפי מביני העניין פחות עמוקה, אבל עם מגלשה אחת כחולה שהיה אפשר לראות למרחוק. בריכה שהייתה המקום הכי צפוני בעיר, שפעם בשנה, כשלקחו אותנו מבית הספר לשם, העזתי לעלות למגלשה הזו ולעבור עם הגב שלי על כל החיבורים שלה עד לתחתית. התרסקות אל תוך המים ואז שוב בריצה לתור הארוך עם הנער שהיה אז הכל יכול. הוא זה שהיה עם הרגל לפני היציאה לגלישה. ברצותו גלשת, וברצותו חזרת לסוף התור. כנראה שמשם הוא המשיך לקריירה מפוארת של סלקטור במועדון הפורום ואז לסיום סיומת מאבטח בקניון.

לבריכה של הגדולים לא נכנסתי מהסיבה הפשוטה, שלא ידעתי לשחות. בגיל שמונה עשרה החליט אבא שלי שצריך לעשות משהו עם זה ושלח אותי ללמוד שחיה. לא למדתי הרבה, וההגדרה שלי היום לידע בשחייה הוא שפשוט לוקח לי זמן לטבוע. אולי בקיץ הבא נשלים את הפער יחד עם הבנות שלי. ידענו שהקיץ הגיע כי השכונה הצפופה שלנו התמלאה בילדים ובנערים שישבו עד חצות הלילה לשחק שש בש.

הבוגרים יותר הצליחו ליצור קשר עם מוריס - אב הבית במועדון שנקרא אז "בית צוקר" והוא בטוב ליבו, הכניס אותם לשחק טניס שולחן. בלי השכלה ובלי דיבורים על טיפול בנוער בסיכון, את מה שמוריס עשה אז בלהחזיק את הנערים האלו במקום אחד סגור, מבלי להסתובב ברחובות ומבלי לגרום נזק לעצמם ולסביבה, לא יעשו עוד הרבה תוכניות לנוער בסיכון.

ידענו שהקיץ הגיע, כי חיפשנו להיכנס בכל הזדמנות לסניף השק"ם שהפך להיות אחר כך שופרסל, ולהתענג על המזגן המופעל בעוצמה רבה.

סיבוב במרכז העיר

ידענו שהקיץ הגיע כי בטלוויזיה החינוכית התחילו כמידי קיץ לשדר לנו שוב את פינוקיו/הלב/ נילס, ובצהריים, אחרי ערי הזהב הנסתרות, זכו אלו שהיה ברשותם יותר כסף ומכשיר טלטקסט, להחליט עבורנו אם נצפה בנסיך מבל אייר או בתיבה 2.

ידענו שהקיץ הגיע, כי פעם בשנה בחופשת הקיץ, הייתי יוצא ליום כיף שארגן לי הבן דוד שלי דרור. עשר שנים הבדילו ביננו אבל הוא לא נתן לי להרגיש אותן. כרע כאח לי. אחרי ימים ארוכים של רביצה ממושכת בבית שלו מול מערכת הסטריאו, שהייתה רק לו נדמה לי, ושלל דיסקים שרק הוא ידע איפה למצוא אותם, היינו יורדים אל מגרש הכדורסל למשחק בין שניים (הוא מנצח ואני מפסיד), סיבוב במרכז העיר (ומתחמקים ממבטו של סבא שבדיוק אז היה עושה את סיבוב ה-דואר, בנק עיתון ג'רוזלם פוסט היומי שלו) ושוב חזרה לחדר הקטן שלו.

אחרי סיבוב בשמש הקופחת היה ממתין לנו בבית משקה קר של מנטה או תותית תוצרת קריסטל (אז לא ידעו שחומרים כאלו הם מחוץ לחוק). הקיץ הזה איתו, כלל נסיעה לתל אביב העיר הגדולה, ארוחה במסעדת המבורגרים או פיצה האט כמו שהיה רק בטלוויזיה וביקור במוזאון השעווה. את מגדל שלום הבניין הכי גבוה במזרח התיכון, את התחנה המרכזית הישנה, את התחנה החדשה ואפילו סרט בקולנוע אמיתי עם פופקורן ושתיה קרה. את כל זה הכרתי איתו ובזכותו.

ידענו שהקיץ הגיע כי פעם בשבוע כמתנה לחופש הגדול נסעתי עם אבא שלי לשוק בבאר שבע. ראיתי איך הוא בוחר את התרנגולות. הייתי שומר עליהם עד שהוא יסיים את ענייניו. בזמן הזה ישבתי לדבר איתן ולשחק איתן, ואז לוקחים אותן לשוחט שנמצא בקצה השני של השוק. ראיתי איך אבא שלי בוחר את הדגים בשוק, איך בוחרים ירקות ואיך בוחרים מנגו טעים. למדתי שיש את האטליז של אטיאס בשוק ואת כרמל הערבי מחברון שממנו קנינו עופות ואבן למשחזת. ומה צריך לשאול ואיך מדברים כמו שמדברים בשוק. איך מתווכחים על המחיר, ואיך זה מרגיש להסתובב בשוק עם שלל שקיות כבדות שאותן צריך לקחת ברגל עד לתחנה המרכזית. ואז לדימונה.

את שיאו של הטיול הזה חתמנו תמיד באכילת פלאפל חם במרכז השוק עם כוס מיץ גדול. לפעמים, כשהיה קצת יותר בארנק, המשכנו לכיוון העיר העתיקה בבאר שבע לאכול שווארמה כמו שאבא היה אוהב (לא היה סיכוי לטחינה או עמבה). ישבתי במעבר הפסאג' על הרצפה לאכול את הפיתה החמה. כמה חיכיתי ליום הזה. מי דיבר אז על בית מלון או חופשה בחו"ל?

מורה צמוד

אחר כך כשגדלתי, אבא שלי שלח אותי מדי קיץ לשוק הבדווי בבאר שבע יחד עם אחותי, שבהשוואה אליו הייתה ממש אופנאית על. יחד היינו קונים ג'ינסים בשוק שהיו גדולים עליי בכמה וכמה מספרים, עם זיוף מוטבע אוריגינל וריח של גומי מוזר שלא ירד ממנו גם אחרי כמה וכמה כביסות.

חולצה בהדפס, משקפי שמש (מי שמע אז על הלפרין) ואפילו שלוש קלטות בעשר. ואם היה נשאר עוד קצת גם יכולתי לקנות מכונית עם שלט וחוט ומשכנתה שלימה לקניית סוללות להפעלה. ידענו שהקיץ הגיע כי מתכונת הלימודים של התפילות והפרשיות אצל סבא היקר ז"ל שונתה לשלוש פעמים ביום במקום פעמיים, ולמעשה זו הייתה הקייטנה שלי. עם מורה צמוד וסבתא שתמיד דאגה שלא נהיה רעבים.

בעשרים שנה האחרונות משהו השתנה.

בעשרים שנה האחרונות כשאני כבר חייל משוחרר אני יודע שהקיץ הגיע כי איתו מגיעה עוד מלחמה. זו הייתה מלחמת לבנון השנייה, זה היה צוק איתן לפני ארבע שנים, זה היה גל ההצתות, וזה טרור העפיפונים. שאין שם מוזר יותר כמו "טרור העפיפונים" למשהו שהוא כלי משחק כל כך תמים של ילדות שהייתה לי, עד כדי כך שאפילו אני קניתי לי כמה עפיפונים מאלו שעומדים בצמתים כדי להעביר עוד צהריים ארוך של חופש גדול עם הבנות שלי. עפיפון ומשחק למול המילה טרור שהיא מילה כל כך נוראה. עד לתחילת השבוע הקודם מדובר כבר על כמאה ימי הצתות וטרור שעד כה נענים בשקט יחסי. נזקים של כמעט שני מיליון שקל עם מעל לאלף!! אירועי הצתה.

מעל לשלושים אלף דונם של אדמות הוצתו כבר! בערך כמו כל שטחה של העיר דימונה. תעלו פעם לשכונה הצפונית בעיר ותביטו על העיר מגבוה. יש משם תצפית נהדרת בעיקר בלילה. ועכשיו דמיינו לעצמכם את כל הנוף היפהפה הזה שרוף. שחור. קשה? מזעזע? זה מה שנשרף לנו עד עכשיו ולאף אחד זה לא מזיז. מצה"ל דרשו ל"הכיל" את האירועים ולא לירות באף מפגע כזה. ומאתנו דורשים להתאפק אז אנחנו מתאפקים. העיתונים מקדישים שורה או שניים ובחדשות שומרים את זה לדקה וחצי שיש בין התחזית לעוד הילוך חוזר במונדיאל.

בקיצור, לא מעניין אף אחד. כמו שטרור הבדווים בכבישים לא מעניין אף אחד, כמו שהפוליגמיה בפזורה לא מעניינת אף ארגון נשים, וכמו שהעובדה שכדי לקבוע תור לנוירולוג ילדים אני צריך להמתין תשעה חודשים, וכמו העובדה שבדרום יש רק אורטופטיקאי אחד לא מעניינת אף אחד.

ככה אני יודע שהקיץ הגיע. כשחם. כשלא מעניין אף אחד מה קורה כאן, וכשמחכים לעימות הבא שיהיה לנו מול מי שזה יהיה. ועד עכשיו עברנו את זה בשלום איכשהו, אבל המונדיאל נגמר (אני יכול להחזיק בתואר של "הגבר שלא צפה באף משחק") ואז הרמנו את הראש מהמסכים וגילינו שקרה כאן הרבה ולא שמנו לב.

רק שזה 35 אלף דונם מאוחר מידי.