הפולמוס הסוער סביב חוק הלאום מהווה ביטוי מובהק של הדמוקרטיה הישראלית התוססת, הממחישה את חופש הדיבור ואת זכות הקיום למגוון דעות במרחב הציבורי בישראל. זוהי ללא ספק תעודת כבוד לערכי היסוד עליהם מושתתת המדינה, וליכולתה להכיל גם ביקורת מתריסה ולעיתים אף מסיתה.

מציאות זו אינה חדשה, הגם שהיא מקפלת בתוכה סממנים שיש בהם משום מתיחת החבל שבין המותר והאסור אף במשטר דמוקרטי. הוויכוח הציבורי הלגיטימי כשלעצמו, מקבל לעתים צביון של "הכל מותר", בבחינת נטילת החוק לידיים, או במלים אחרות, "אונס" הדמוקרטיה.

חוק הלאום הופך אפוא, מבחן של ממש למנהיגות הישראלית, אל מול מחאה מתוזמרת הנהנית מגיבוי תקשורתי חסר תקדים כמעט, ובעיקר נוכח סממנים של מניפולציה בהטמעת מסרים מגמתיים, כחלק מקמפיין אופוזיציוני נוסף, הנהנה מרוח גבית מצד גורמים אינטרסנטיים המזהים בעיתוי זה, נתונים משופרים לאיים על השרדות הממשלה.

מעצבי הקמפיין לסיכול/שינוי חוק הלאום פועלים במרחב נוח למדי, אל מול אוכלוסיות בעלי סף רגישות נמוך מחד-גיסא, וחוגים ליברליים המתאפיינים במבט שטחי למדי בסוגיות לאומיות ומזוהים כמבקרי הממשלה הנוכחית ולפיכך בשלים לקליטת מסרים מטופללים, מאידך-גיסא.

המוטיב המרכזי בחוק הלאום הנתון לביקורת, מגולם בטענת העדר המושג "שוויון" מנוסח החוק, ובמשתמע נקיטת אפליה מכוונת בין הציבור היהודי לבין בני המיעוטים החיים בינינו, ובראש וראשונה העדה הדרוזית שקשרה ברית דמים עם מדינת ישראל.

ביטויי הזדהות

טענה זו נופלת על אזניים קשובות בקרב חוגים נרחבים בציבוריות הישראלית ובעיקר במעטפת המובהקת שבה משתקפת הזיקה ההדוקה בין החברה היהודית לבין זו הדרוזית, קרי, מערכת הביטחון. לא בכדי אנו נחשפים למכתבים, עצומות והתבטאויות נרגשות של אנשי צבא ומשטרה בדימוס הכוללים ביטויי הזדהות נרגשים עם אחינו הדרוזים, לצד מכתבים זועמים של קצינים דרוזים בכירים לשעבר בכוחות הביטחון המופנים אל ראש הממשלה.

התפתחות זו הצוברת תאוצה, כך נדמה, טומנת בחובה סיכונים בלתי מבוטלים בשל מיקודה בממשק רגיש במיוחד של החברה הישראלית. יש בכך משום עליית מדריגה בסממני המחאה נגד הממשלה הנבחרת, גם במחיר של פרימת הרקמה הדקה של שותפות הגורל בין העם היהודי לבין אחינו הדרוזים, הצ׳רקסים, הנוצרים והבדואים, הלוחמים כתף אל כתף עם בני עמנו, על הגנת הארץ.

בעוד אין לתמוה על מאווייה של האופוזיציה לנצל כל סדק אפשרי כדי לסלק את "הממשלה הרעה הזו" יהיה אשר יהיה, הרי שמאכזב ומדאיג להיווכח כי גורמים שאמורים לגלות אחריות וזהירות נוכח הרגישויות הטמונות ביצירת זעזועים במרקם החברתי העדין במציאות הישראלית הייחודית, נסחפים בפזיזות ובחוסר אחריות, אחרי מחוללי ספין מגמתי.

למעשה, ברי שמחוללי הקמפיין נגד חוק הלאום נוקטים בשיטות קלאסיות של לוחמה פסיכולוגית, שמלכתחילה נועדו לשמש כמכפיל כוח בלחימה באויבינו. במסגרת זו מוטמעים בתודעה הכללית מוטיבים וסיסמאות קליטים, דוגמת "אזרחים סוג ב׳" או אף "חללים סוג ב׳", מצד אחד, ומדינת "אפרטהייד" ו"מדינה גזענית" מצד שני. בכך מוטמעת בתודעה הכללית תובנה שקרית לפי ממשלת ישראל מובילה את המדינה אל מחוזות אפלים ומסוכנים.

ראוי לשוב ולהבהיר כי חוק הלאום אינו תחליף למגילת העצמאות, המאגדת תחת כנפיה מכלול רחב של סממנים ייחודיים ואוניברסאליים, בהיותה - כלשון נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמגר -"הן תעודת הלידה והן תעודת הזהות של המדינה כיחידה מדינית, ריבונית ועצמאית", אלא יש בו כדי להתמקד בממד אחד וייחודי לעם היהודי. החוק נועד לעגן מוסכמה מקיר לקיר כמעט, באשר לזהותה של מדינת ישראל, גם כנגזרת עכשווית של המושג האלמותי שנכלל ב-הצהרת בלפור, "בית לאומי לעם היהודי".

ניסיון מגמתי

בתור שכזה, ובהעדר מסגרת חוקתית המקבעת מסמרות בסוגיה זו, יש זכות קיום איתנה לחוק הלאום, כאשר ממד השוויון בין מרכיבי האוכלוסייה בישראל אינו רלוונטי בהכרח לתוכנו של חוק ספציפי זה. יתר על כן, אין בחוק הלאום כדי לעמד בסתירה לחוקי יסוד קריטיים קודמים החקוקים בסלע, אשר הסדירו באופן שאינו משתמע לשני פנים את עקרון השוויון כערך עליון שאין עליו עוררין.

הניסיון המגמתי לשוות לחוק צביון גזעני ומפלה מהווה אפוא עיוות מניפולטיבי של המציאות לאשורה, ובמקרה הטוב, אי-הבנה בסיסית של המהות העובדתית של הדברים.

ביטויי הסלידה כלפי החוק "המיותר והמזיק", בעיקר בהובלת תקשורת ה-מיינסטרים, עולה בקנה אחד עם גילויי המשטמה כלפי הממשלה הנבחרת בעיקר העומד בראשה, גם מטעמים שאינם ענייניים. דומה שהאירוע המתגלגל שלפנינו טרם מיצה את עצמו, בפרט נוכח ה-בילד-אפ התקשורתי לקראת הפגנת ההזדהות ההמונית עם העדה הדרוזית. כלום ייתכן שבחסות קמפיין שאינו נשען על אדני אמת, תתפתח ברחובותינו מחאה המונית? האם הגיוני שאנשים רציונאליים יתנו ידם להפצת פרשנות מוטעת ומגמתית לחוק שאין בו שביב של הפליה או הדרה?

בהיבט העובדתי יש מקום לתת את הדעת למסד המרכזי של מגילת העצמאות המעצב את צביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ובו נקבע כי "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין...". ההנחה המשפטית המקובלת הייתה כי מגילת העצמאות אינה בגדר חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם. מפנה מהותי בהקשר זה נרשם ב-1992 (ה"מהפכה החוקתית" בהובלתו של נשיא העליון אהרן ברק), כאשר בית המשפט העליון אימץ את ההשקפה לפיה המגילה מהווה "נורמה משפטית המבטאת את מגילת ערכיה של האומה". עניין זה עוגן ונכלל בסעיף 1 של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, בנוסח שלהלן: ..."זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל"...

ראוי לציין כי בניסוחה של מגילת העצמאות התעקש דוד בן-גוריון לנקוט בניסוח כי ...מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות, להבדיל מהצעת נוסח אחרת שגרסה שייכתב כי ...ישראל תעניק שוויון זכויות; משמעות הדבר, החלה מעשית מיידית ובלתי מותנית של ערך השוויון. באותה נשימה יובהר כי בן-גוריון הסתייג מהצעה לכלול במגילה התייחסות מפורשת למעמד שווה זכויות לשפות העברית והערבית, וקבע כי בנוסח הסופי של המגילה יוזכר "חופש הלשון" במדינת ישראל.

מדינה יהודית

ובחזרה לסוגיה האקטואלית של חוק הלאום, לבד מהיותו צעד נוסף בדרך לגיבוש תשתית איתנה לחוקה, הרי שהוא נושא ממד בעל משמעות אקטואלית חיונית, בכל הקשור לעמדת מדינת ישראל (המקובלת גם על מפלגות שמאל), בהתייחס למו"מ עתידי עם הצד הפלשתיני. כפי שהומחש בעבר, מתקיימת התנגדות פלשתינית נחרצת לכל הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כאשר זהו תנאי עקרוני של ישראל לכל מתווה מדיני אפשרי.

בכירי הרשות הפלשתינית עומדים על דעתם כי רעיון זה לעולם לא יתקבל על דעתם. נביל שעת' כבדרך משל, מנמק עמדה זו בכך ש"הכרה כזו תשלול את זכות השיבה של פליטי 1948 לבתיהם". שעת' מוסיף כי "לא נקבל מציאות של שתי מדינות לשני עמים אשר כוללת מדינה יהודית". מחרה מחזיק אחריו פרופ' סארי נוסייבה, מהמתונים שבשכבת האינטלקטואליים הפלשתינים מבהיר במאמר (מ-2011), שכותרתו "מדוע ישראל אינה יכולה להיות מדינה יהודית" כי הכרה במדינה יהודית מצביעה על כך שישראל היא כבר מדינה תיאוקרטית או בדרך לשם, או מדינת אפרטהייד, או שתיהן יחדיו, ולכן היא אינה מדינה דמוקרטית.

גם בהנתן האמור לעיל עולה הצורך לקבע בחוק יסוד עקרונות מחייבים באשר לעמדת ישראל בכל מו"מ מדיני, ובראש וראשונה - ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ירושלים המאוחדת כבירת ישראל והזיקה הבלתי ניתנת לערעור בין ישראל לבין יהדות התפוצות. אלו, בצד סמליה הלאומיים של המדינה, מאפיינים את ייחודה של ישראל כמדינתהלאום של העם היהודי. אין בכך ולא כלום עם עקרון השוויון, שהוא ערך עליון הנטוע עמוק בפרשנות המשפטית המחייבת את רשויות המדינה.

הנהייה קלת הדעת אחר סיסמאות תלושות מקרקע המציאות המסווגות את חוק הלאום כחוק גזעני ובלתי שוויוני בעליל, מהווה סממן של גישה שטחית על סף הבורות, שמאחוריה הסתייגות אוטומטית כמעט מכך יוזמת חקיקה ממשלתית, מבלי לבדוק ולנתח את המשמעויות הנגזרות מנקיטת עמדה נחרצת חפוזה ומיציאה לרחובות.

דומה כי בסוגיה דנן, נחצים קווים אדומים בהתייחס למחאה שבשקר יסודה, העלולה להטיל צל כבד על המשך קיומה של ההסכמה הרחבה באשר לברית הדמים בינינו לבין אחינו מבני המיעוטים. אין זה עניין של מה בכך ועל כן מוטב שהמאבק האופוזיציוני בממשלה הנבחרת יפסח על רקמה רגישה זו במהות הקיום המשותף במדינת ישראל.

חוקי יסוד

לגופם של הדברים יובהר כי חוק הלאום במהותו, אינו אמור בהכרח לכלול התייחסות לערכים אוניברסליים מעולם המושגים של מדע המדינה והיחסים הבינ"ל, שכן אין בו כדי לבטל או לבוא במקום חוקי יסוד קיימים המעגנים ערכים אלה כ"דבר הדבור על אופניו".

לפיכך, אנו עדים לקמפיין חסר תקדים הנושא שם חוק הלאום לשווא, ותוך כדי כך, מוציא דיבתה של ישראל רעה.

האם ניתן למרות הכל להשפיע על שינוי תדמיתו של החוק מבלי לעקור את הוראותיו? ייתכן שיהיה צורך להוסיף בנוסח בחוק, הפנייה לשני חוקי היסוד הנוגעים בדבר (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק), המתייחסים גם לעקרונות מגילת העצמאות.