ילדים - עילה לתביעה

עבריינות נוער יכולה להתבטא באופנים שונים. תופעת הליצנים המפחידים - בני נוער המחופשים לליצנים מטילים את חיתתם ומוראם על עוברי אורח תמימים וגורמים לפגיעות בגוף ובנפש - הינה רק קצה הקרחון. ילדים ובני נוער מסתבכים לא רק בקטטות, אלא גם במעשי ונדליזם, עבירות מין ועוד. קטינים נתפסים בשלל מעשים בעלי אופי עברייני, ואף מוגדרים כעבירות פליליות של ממש, כדוגמת השחתת רכוש, התנהגות פסולה במקום ציבורי, שיכרות, אלימות, פגיעות על-ידי קטינים הרוכבים על אופנים חשמליים וכן הלאה.

תופעה רווחת נוספת היא הפצת מידע פוגעני ודברי לשון הרע ברשתות החברתיות על-ידי קטינים, הפצת תמונות בעלי אופי מיני, הפצת מידע פוגעני ועבריינות רשת על כל סוגיה. מגיל 12 ומעלה - מוטלת על הילדים אחריות פלילית וניתן להתלונן נגדם במשטרה. קטינים מתחת לגיל 12 שביצעו עבירה פלילית יטופלו על-ידי רשויות הרווחה. קטינים בין הגילאים 12-18 יעמדו לדין במגבלות שונות בהתאם לגילם. ברם, גילם הצעיר של המפגעים והעובדה שאינם ברי עונשין - אינו מהווה סוף פסוק. שכן, במקביל להליך הפלילי, מתנהל ההליך האזרחי-נזיקי. קטינים שגרמו נזק לאדם או לרכוש - חושפים את הוריהם לתביעה נזיקית מצד הנפגעים.

סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, שההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין, וסעיף 15 לחוק קובע, כי חובתם של ההורים בין היתר "לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו,...." ועוד. כך, הורה יכול למצוא עצמו נתבע על-ידי צד שלישי בגין הפרת חובותיו של ההורה כלפי הקטין, הפרה שבעקבותיה נגרם נזק לצד שלישי. פקודת הניזקין לא מכירה באחריות שילוחית אוטומטית של הורים למעשי ילדיהם, אלא חובת הזהירות המוטלת על ההורים ביחס למעשי ילדיהם נקבעת לפי מידת זהירות של הורה סביר על-פי מבחני עוולת הרשלנות המקובלים.

ללא השגחה

הרעיון הוא, שלהורים יש תפקיד משמעותי בשמירה על הילדים ובחינוכם. ההורים אחראים לנזקים שגורמים ילדיהם, אם הפרו את חובתם להשגיח ולפקח במידה סבירה על מעשי ילדיהם, שלא יזיקו, והם אחראים כלפי מי שניזוק על-ידי ילדיהם אם יוכח שלא נקטו בזהירות סבירה כהורים. כך למשל, אמא שלא השגיחה כאשר בנה הפעוט התפרץ לכביש, גרם לתאונה ולנזק לרכוש, תישא באחריות לנזקים שנגרמו בשל רשלנותה. למרות שבמשפט הישראלי, להורים אין אחריות שילוחית אוטומטית למעשי ילדיהם רק מעצם קיומם של יחסי הורות, הרי כאשר מוכח שההורים עצמם התרשלו בהשגחה על ילדיהם ובפיקוח על התנהגותם - ישאו באחריות. כמובן, כל מקרה לנסיבותיו ובהתחשב בגיל הילד, הסכנה הנשקפת מהתנהגותו, עברו ועוד.

השאלה היא האם נהג ההורה כהורה סביר? האם היה מודע לסיכון הכרוך בהתנהגות הקטין, האם היה צריך לפעול כדי למגר אותה, ואם כן - האם פעל באופן סביר. בתי המשפט יבחנו האם ההורה הקפיד לדעת מה ילדו עושה כאשר אינו במחיצתו, האם הזהיר אותו ופיקח עליו, האם רמת הפיקוח וההשגה הייתה מותאמת לילדים הספציפיים ולסיכונים באותן נסיבות ועוד. באחד המקרים, נערים שהגיעו למסיבת יום הולדת של חברתם גרמו נזקים לרכב של השכן. הוריה של החוגגת לא היו בבית בעת המסיבה. בית המשפט קבע, שהורה סביר לא היה צריך לאפשר התכנסות של בני עשרה בבית ללא השגחה, ועל כן ההורים התרשלו והם אחראים לתוצאות ההתכנסות - הנזק שנגרם לרכבו של השכן. בית המשפט קבע, כי ההורים אפשרו את קיום המסיבה וידעו שיהיו בביתם מספר רב של בני נוער הזקוקים להשגחת מבוגר על-מנת למנוע מעשי ונדליזם, ובכל זאת לא היו בבית ולא פיקחו כראוי. בית המשפט חייב את ההורים לפצות את השכן על נזקיו.

במקרה אחר נתבע הורה בגין נזק שגרם בנו לרכוש של הורי חברו. בית המשפט קבע, כי מדובר בנער בן 17, ואין זה סביר שההורה יפקח על התנהגותו בכל השעות שלאחר תום הלימודים בבית הספר, כאשר מדובר בנער בעל התנהגות נורמאטיבית שלא הציג התנהגות בלתי חברתית קודם לכן, ודחה את התביעה. באחד המקרים ילד ירה ברובה אוויר ופגע בעינה של ילדה אחרת. בית המשפט חייב את הורי הילד בן 14 וקבע, שמידת הזהירות הסבירה מחייבת שהורים לא ימסרו חפץ מסוכן לידי הילד או שיפקחו כראוי על כך שהילד לא יזיק בחפץ שנמסר לו. הכל לפי מידת הסכנה שבחפץ, גיל הילד, תכונותיו ויתר נסיבות הענין.

במקרה אחר - ילדה בת 4 חרטה על רכב וגרמה לנזק של עשרות אלפי שקל. בית המשפט קבע, כי את הילדה לא ניתן להאשים בשל גילה הצעיר, אך גם ההורים אינם חייבים בפיצוי משום שאין מדובר בילדה פרועה ומועדת לגרימת נזקים החייבת השגחה מיוחדת, ואין לקבוע כי הוריה התרשלו. לחיזיון נפוץ הפכו תביעות נזיקין נגד הורים לקטינים בגין מעשים פוגעניים שעשו ילדיהם ברשתות החברתיות. כינויי גנאי, חשיפת והפצת תמונות אינטימיות, השפלות ודברי לשון הרע - "מתורגמים" לתביעות נזיקין כלפי ההורים לילדים המפגעים. כך למשל, באחד המקרים זכו הורים לילדה שכונתה בכינויי גנאי בווטסאפ לפיצוי מאת ההורים של הקטינים שפגעו בה, אשר כשלו בפיקוח על ילדיהם.